אנחנו מוכרחים לדבר על אינטגרציה פסיכדלית

בעוד הגל הקודם של עניין בחומרים פסיכדליים, לדוגמה בארה"ב בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אופיין ברדיקליות חברתית, במהפכנות ובקריאות ברוח הציטוט של טימותי לירי "להידלק, להתעורר ולפרוש מהמערכת", הפרוטוקולים המודרניים של שימוש בחומרים פסיכדליים כחלק מטיפול פסיכותרפי, מציינים את הצורך ב"אינטגרציה פסיכדלית" – עיבוד תוכן החוויות הפסיכדליות ומציאת הדרך, לרוב בעזרת איש מקצוע או מטפל במספר פגישות טיפול, לשלב באופן מוצלח בין חוויות הקצה הפסיכדליות ובין מציאות היומיום.

אך זה לא כל כך פשוט.

ההגדרה המילונית למילה "אינטגרציה" היא הפיכת דברים נפרדים ושונים לישות אחת, מיזוג, שילוב, איחוד. אך במהלך השנים נעשו במונח שימושים פוליטיים וחברתיים שונים והוא קיבל שדות סמנטיים שונים.

על מנת להבהיר יותר את המשמעות ולחדד את ההקשר, עדיף להשתמש במונח המלא – "אינטרגציה פסיכדלית".

מהי אינטגרציה פסיכדלית?

גם בהקשר הפסיכדלי – המילה זוכה למשמעות רחבה ולפרשנות ליברלית, ומכאן חשיבות טור זה מתוך כוונה לעורר שיח על המונח מעורר המחלוקת הזה. באחרונה שמעתי על אנשים שעבורם התמקדות תוך כדי מסע או עצימת עיניים מכונה אינטרגציה… אני מצטער, חברים, אבל זאת לא אינטגרציה, זה נקרא (Tripping Balls) וזה מונח שאולי נדבר עליו בפעם אחרת.

במפגש שנערך באחרונה באזור המרכז, קבוצה קטנה של פסיכונאוטים שהנושא בליבם התיישבה לדבר על אינטגרציה. החלק הראשון של השיחה הוקדש לליבון סוגייה זאת בעצמה – מה זה בכלל אינטגרציה.

העלנו לאוויר רעיונות ופרשנויות שונות. אינטגרציה כוללת השתלבות חברתית-קהילתית, ואפשר לדבר על השוני ביננו, שיוצאים למסעות (וחוזרים ממסעות) הרבה פעמים בתוך חברה שאינה מקבלת את הדבר, ובין ילידי הג'ונגלים של דרום אמריקה לדוגמה אשר חיים בתרבות שבה אבותיהם וסבותיהם הלכו בדרך זו של חיבור ושימוש בחומרים הפסיכדליים הטבעיים, בעיקר בנסיבות של טקסים חברתיים ורוחניים, ועבורם האינטגרציה בין חיי היומיום ובין חוויות השיא קלה יותר.

יש גם אינטגרציה בהיבט האישי. הן מבחינת איך אתה, מבחינה פיזית, פסיכולוגית, נפשית, רוחנית. אינטגרציה בהיבט האישי כוללת גם לדעתי את הפרשנות שאנחנו מייחסים לחוויות שיא אלה ולתוכן שעולה בהם, כחלק מתפיסת העולם שלנו. והדבר כולל גם את השאלה – האם וכיצד השתנתה תפיסת העולם שלנו כתוצאה מחוויות אלה? למיטב ידיעתי, והדבר אושר גם מחקרית, פסיכונאטים מוצאים את "אלוהים" או רוחניות מחודשת במסעות אלה, שזה גם נושא שראוי להקדיש לו כתבה משלו.

פעמים רבות עולה המונח "אינטגרציה פסיכדלית" גם בהקשר של "קבוצות אינטרגציה" – לפי מודל שמתבצע בכמה חברות פסיכדליות בעולם, ובו קבוצה של אינדיווידואלים נפגשים לשיחות קבוצתיות, לרוב בהנחייה של איש מקצוע, בהן מעלים תכנים של חוויות פסיכדליות ומנסים לעבדן בתהליך של שיחה קבוצתית. גם כאן, אני חושב שהנושא והמונח נתונים לפרשנות רחבה מאוד, מה שאומר שבפועל ה"אינטגרציה" עצמה תהיה תלויה באנשים שמנחים את הסדנה, ובאופי ההנחייה.

היבט נוסף של אינטגרציה, אם לחזור למפגש ולשיחה שלנו, הוא יצירה – אמנות. יצירה היא בעצם אינטגרציה בפני עצמה כי היא מאפשרת לנו לשלב בין העולמות הגבוהים ובין העולם הפיסי בפני עצמה. פסיכונאוטים רבים מגלים כי אמנות היא דרך טובה עבורם להביע את עצמם, ולעבד את חוויות השיא שעברו. קבוצות אינטגרציה שונות בעולם עושות שימוש באמנות כאחד הכלים לאינטגרציה. עם זאת, מחידוד המונח הרגשנו כי שיחה ישירה, מילים, וניסיון לדבר באופן ישיר על החוויות הפסיכדליות הם כלי מדוייק יותר ל"אינטגרציה" מאשר אומנות כי הוא יותר ישיר.

המודל הבסיסי של אינטגרציה המוכר בחוגים הפסיכדליים הוא אינטגרציה אחד-על-אחד. במקרה כזה הדבר דומה לייעוץ פסיכותרפי או פסיכואנליטי אחר, אלא שהמטפל הוא לא רק "פסיכדלי-פרנדלי", אלא שלרוב השיחה תתחיל ותעסוק במסעות הפסיכדליים, בתכנים העולים בהם, ואולי הייתי אומר סוג של הסקת מסקנות או הפקת לקחים מהחוויות. במקרים כאלה, אני יכול להעיד באופן אישי, ליווי שבועי קבוע של איש מקצוע אשר איתו אפשר לשוחח בפתיחות על ההתנסויות בחוויות מרחיבות התודעה האלה מאפשר עיבוד פסיכולוגי/רגשי של החוויות, באופן שמאפשר לעצמי המודע לנתח את התוכן מתוך התת-מודע שצף מתוך הטריפ, וכי שיחות אינטגרציה כאלה מאפשרות, לאחר העיבוד וההבנה, גם "לשים את הדברים מאחור". כשמדברים על פסיכדליה יש לכך לדעתי משמעות רבה מכיוון שלעיתים יש לתודעה שלנו נטייה להתקע בדפוסי חשיבה חוזרים – לופים של מחשבות. תהליך אינטגרציה עם איש מקצוע עשוי לסייע להתמודד עם אותם דפוסי חשיבה, המקור להם והיכולת להשתחרר מהם לטובת מסעות עתידיים ובכלל.

אינטגרציה במצבי חירום

כדי לחדד – אני כן מתכוון להיבט שאפשר לראות בו "מותרות" מבחינה מסוימת. יש להבדיל בין אינטגרציה פסיכדלית לבגירים אשר יוצאים למסעות אלה מתוך חקר עצמי, שאיפה לריפוי עצמי או אפילו, רחמנא לצלן, להנאה, ובין טיפול חירום או סיוע לאנשים שעוברים משבר נפשי כתוצאה מצריכת חומרים פסיכדליים באופן בלתי אחראי.

עבור אינדיווידואלים כאלה, ואני מכליל, אבל בדרך כלל צעירים בלתי מנוסים שהגיעו לנסיבות פסיכדליות קשות בעקבות נטילת סמים במסיבות, קיימים צוותים וארגונים שלמים שיוצרים מרחבים בטוחים במסיבות ובפסטיבלים ברחבי העולם, כדוגמת פרויקט Zendo שהתחיל בפסטיבל "ברנינג מן" והיום במימון ארגון MAPS הפך לשחקן מרכזי בתחום מיזעור הנזקים הפסיכדלי בעולם, עם הכשרות, סמינרים, הרצאות וכמובן החזקת "מרחבים בטוחים" בפסטיבלים ובמסיבות בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם.

ביוזמות כאלה, כמו גם ביוזמות הישראליות חוף מבטחים ואנשים טובים, הדגש הוא על סיוע לאנשים במצבי משבר פסיכדליים. אנשים אלה ללא ספק צריכים סיוע ראשוני שמבין את מצבם טוב יותר ממד"א, המשטרה או הפסיכיאטר המחוזי. וגם ללא ספק צריכים גם ליווי וסיוע בעיבוד החוויות שעברו – ליווי וסיוע שכיום אינם ניתנים באף מסגרת.

לצעירים אלה, שעברו חוויות קיצון ולא יכלו להכיל אותן, יש צורך באינטגרציה מעמיקה יותר, רצוי אחד-על-אחד, עם איש מקצוע, על מנת לחקור את תוכן החוויות שעלה, לברר בכלל מהיכן נובע הרצון להשתמש בחומרים אלה, ולתת סיוע פסיכותרפי או סוציאלי ככל הנדרש.

אך גם לפסיכונאטים מנוסים יש צורך באינטגרציה. החוויות הפסיכדליות הן כל כך קיצוניות, כל כך רחוקות מעולם היומיום שלנו, שגם לפילוסוף השנון ביותר יהיה קושי במציאת מילים לתאר את המקום שהוא מעבר למילים. יתרה על כן, בחברה שבה שימוש בסמים פסיכדליים נחשב טאבו, הפסיכונאוט לעיתים קרובות מוצא את עצמו בודד ולא-מובן, דבר התורם לתחושת הניכור והזרות, וחבל. אז יש גם את הצורך הנפשי-פסיכולוגי, וגם את הצורך בהשתלבות בחברה.

בחזרה למפגש הסלון – ההגדרה המזוקקת שהוצעה לאחר שהעלנו את על הרעיונות הנ"ל היא:

אינטגרציה: עיבוד חוויות פסיכדליות.

אינטגרציה עבור פסיכונאוט בשנת 2019 היא מילת מפתח לא פחות מסט אנד סטינג. האינטגרציה אחרי ולפני המסעות (תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) היא למעשה יוצרת שילוב בין הסט והסטינג – בין המצב הפיזי, נפשי, מנטלי, רוחני של האדם ובין הסביבה, החברה, המשפחה והנסיבות החיצוניות.

בניסיון לחשוב על שילוב בין שני הקהלים, צעירים שעברו חוויות פסיכדליות קשות ומנוסים שעברו חוויות פסיכדליות מעמיקות, מעלה קשיים רבים. למעשה אני לא חושב שמטפל אחד או שניים יכולים להחזיק קבוצה שבה יותר מצעיר אחד או שניים שעברו באחרונה משבר כתוצאה משימוש בסמים פסיכדליים או אחרים.

אולי הצורך המזוקק שעולה פה הוא לקבוצות אינטגרציה של עמיתים, שלוקחים יוזמה, מארגנים חלל מתאים, מוצאים זמן ומקום ומפרסמים בקהילות.

ואולי אני ממהר לשפוט. אולי יש צורך בקבוצות רבות, שונות ומגוונות של אינטגרציה, שיתאימו לקהל יעד מגוון, בעלות אופי ייחודי לכל קבוצה.

ימים יגידו. מה שבטוח הוא שככל שההתעניינות בחומרים פסיכדליים תלך ותגבר, ובשאיפה לקראת לגליזציה של מרחיבי תודעה, יגדל גם הצורך באינטגרציה עבור היחיד ועבור הקהילה.