דור שלם דורש לרקוד

את היחס המחפיר של רשויות החוק כלפי קהילת חובבי המוזיקה האלקטרונית, כפי שהתבטא בביטול פסטיבל הדוף ובאלימות המשטרתית כלפי המפגינים בכיכר רבין, רק אנחנו נוכל לשנות.

ביום ו' ה- 07/06/2019, בשעה 11:00, באולם ד' בבית המשפט הגבוה לצדק בירושלים התחיל הדיון שסימן את תחילתה של מחאה לליגליזציה של סוג חדש של סם: מוזיקה. אנשי פסטיבל הדוף עותרים לבג"ץ ומבקשים את זכותם לקיום פרקטיקה אנושית בסיסית: "תנו לנו לרקוד". הדיון נערך לאחר שמהלך השבועות האחרונים ההפקה עשתה הכל בכדי שהפסטיבל יעמוד בכל דרישות המשטרה וכוחות הביטחון וכך היה. בהתאם לאישור המשטרה, ההכנות לפסטיבל היו בשיאן – הרכבי טראנס הגיעו מחו"ל, אמנים מכל קצוות הארץ הכינו מייצגים אומנותיים, תיירים כבר נחתו בנתב"ג וכולם החסירו פעימה ברגע שהמשטרה קבעה: "אנו מורים לבטל את האירוע בעקבות מידע מודיעני מסווג המעיד על כך שבמהלך האירוע עתיד להתקיים סחר בסמים בהיקף המהווה סכנה לציבור" ההחלטה הזו גובתה ע"י בית המשפט המחוזי שפסק כי על הפסטיבל להתבטל.

מיד עם קבלת ההחלטה החליטו המפיקים לעתור לבג"ץ. נחישותם של המפיקים עוררה בי השראה ולא יכולתי להישאר בבית ולהמשיך לתקתק לי במקלדת פוסטים של זעם. אם כבר לוותר על בוקר של שישי אז זה בשביל להילחם על עתיד סצנת הטראנס במדינה שלנו, ואת זה נוכל לעשות רק בשטח. הגענו לירושלים בסביבות 10:00. בכניסה לבית המשפט הייתה חבורה קטנה ששמחה למראה השלטים והצבעים שהבאנו. "תנו  לרקוד בארצנו" ו"יחי החופש והטראנס" היו המסרים שבחרנו להעביר. המאבטחים ביקשו מאתנו לרדת לצומת ולהפגין שם וכך עשינו. רמקול קטן, בלונים, 15 אנשים ושני שלטים שרוקדים וקופצים ונושאים תפילה לכך שאולי במבנה שנמצא כמה עשרות מטרים מאתנו תתקבל ההחלטה שתאפשר לנו לחגוג את החופש של כולנו לרקוד. לאחר כשעה חזרנו למבנה, הודיעו לנו שההחלטה כבר כמעט התקבלה ואני בחרתי להיכנס לאולם ולהיות עד לעתיד של סצנת הטראנס בארצנו. 20 דק' ישבנו בדממה מוחלטת באולם מלא במתח. השופט מעיין בשלל המסמכים המצויים לפניו. מימין המשטרה, משמאל המפיקים. השופט שוב שאל את המשטרה בנוגע לטיעונם ואותה טענה עמומה עולה: "מידע מודיעני מסווג". השופט ביקש מכלל הנוכחים באולם לצאת מלבד המשטרה בכדי לדון איתם בדלתיים סגורות בנוגע לאותו מידע מסווג. המפיקים, רגע לפני היציאה שוב הזכירו לשופט: "אנחנו מוכנים לעשות הכל בכדי לאפשר למשטרה לבצע את הבדיקות המחמירות ביותר, שוב אנחנו מעלים את ההצעה לבצע מספר שלבים של בידוק טרם הכניסה לאירוע" השופט אמר שהוא מבין. קמנו ויצאנו מהאולם.

איך אפשר לעשות צדק כשאינך יודע מה הוא הטיעון של הצד הנגדי? מהו אותו מידע מסווג? ואולי הדבר שאיני מצליח להבין יותר מהכל הוא – מדוע המשטרה לא עוצרת את כל אותם הסוחרים כבר עכשיו, לנוכח אותו מידע מודיעיני כל עוד אלמנט ההפתעה עומד לרשותם בכדי לשמור על הסדר הציבורי? ההחלטה הסופית שלא לקיים את הפסטיבל גרמה לי באופן אישי לאבד את קמצוץ האמון האחרון שנשאר בליבי כלפי הגוף שאמון על בטחון הציבור במדינת ישראל.

הפער העצום (20 מול כמה אלפים) שבין כמות האנשים שהגיעו לתמוך בהפגנה בבג"ץ לבין ההפגנה בכיכר רבין באותו הלילה הדגיש לי באופן אישי את הבעיה המהותית ביותר שלנו כקהילה ואולי בעצם שלנו בתור ישראלים: אנחנו חושבים ש "יהיה בסדר ויש מי שדואג לזה" עד שזה לא בסדר ואז אנחנו שוברים את הכלים באופן שעושה המון רעש והמולה אך לא בהכרח משרת את המטרה. להילחם במערכת מעולם לא היה רעיון חכם וההיסטוריה מלאה בדוגמאות לכך. ההפגנה בכיכר רבין הייתה מותירה חותם משמעותי ושקול הרבה יותר אם היא לא הייתה נגמרת במעצרים, זריקה של בקבוקים וחסימה של כבישים במהלך הלילה. להפריע לסביבה היא לא הדרך לבקש "לרקוד בשקט". עלינו לזכור שאלימות תביא לעוד אלימות ושהמשטרה התנהגה באופן ראוי לציון בכך שהיא הסכימה להפעיל רמקולים עד 23:00 בהתרעה כזו קצרה. הדרך לשינויי טמונה בכבוד הדדי. "ואהבת לרעך כמוך – גם אם הוא חושב אחרת ממך" זה המסר שאנחנו מבקשים להעביר בכדי לקבל את הלגיטימציה לזכות שלנו לרקוד לצלילי המוזיקה הקסומה הזו שנקראת טראנס.

לקהילה שלנו חסרה הנהגה. גדי וילצ'רסקי הוא אחלה אדם, ואני מעריך אותו המון באופן אישי אבל הדמות שאותה הוא מגלם לדעתי אינה נלקחת ברצינות מספקת ע"י הגורמים שמהם אנו מבקשים לקבל את הזכות שלנו לרקוד. הנהגת קהילת הטראנס צריכה לדעתי לשלב כוחות יחד עם הקהילה הפסיכדלית המחקרית בכדי לעורר שיח שקול ואחראי סביב נושא צריכת חומרים משני תודעה. שילוב זה יאפשר נציגים בעלי נראות אחראית וידע מבוסס, הולם ורהוט שיוכלו לבוא בעתיד להידברות עם גורמי אכיפת החוק באופן שעשוי למתן את הפחד הרב סביב אי הידיעה שטמון ב "צריכת סמים". כל אדם בעל ידע בסיסי ביכולת בחינה ביקורתית של המציאות מבין שהמלחמה בסמים נכשלה באותו הרגע שהכריזו עליה ולא חסרה לכך עדות ברחבי העולם. זה תהליך לא פשוט והוא מתחיל לדעתי באחריות האישית של כל אחד ואחת מאתנו להבין את המשמעות הפלילית, הנפשית והחברתית של צריכת החומרים הללו וכן יישום של התנהגות למזעור הנזקים של כל אחד מהאספקטים האלו בהתאם.

עלינו להתאחד כקהילה ולהקדים את התרופה למכה ובכך לקדם את המהפכה. מרקחת תרופה זו מורכבת מאד מבחינת מינונים אך הרכיבים המרכזיים שלה זמינים לנו היום יותר מתמיד. תדמית הולמת, שיתוף פעולה עם גורמי האכיפה, פעולות במישורי החקיקה ושימושים בכלים הדמוקרטיים, דאגה לסביבה האנושית ובמיוחד לסביבה הגאוגרפית שנקראת הטבע שלנו והמון המון המוןןןן אהבה!

היו קולות שאמרו שאנחנו 100 אלף, אני באופן אישי חושב שאנחנו הרבה יותר. מאות אלפים הם כוח אלקטורלי שעשוי להטות את תוצאות הבחירות הבאות. ראינו מה קרה לנו בבחירות האחרונות ועלינו כקהילה להתאחד ולבחון מחדש במי אנחנו בוחרים בבחירות הקרובות כי הם אלו שיכתיבו את סדר הדברים ברמה החוקתית. מאות אלפים הם כוח שיכול לנקות יערות, נחלים ופארקים ולחגוג את העשייה במסיבה בסיום הנתינה שתהדהד בלבבות של מדינה שלמה עם מסר פשוט: "מסיבת טבע נקראות כך מכיוון שאכפת לנו ממנו". תמונות של "לפני-אחרי" ישפיעו על קבוצות נוספות בקהל הישראלי שמקבילות אלינו מבחינה רעיונית ואקטיביסטית ויגרמו להן להצטרף למאבק שלנו. עלינו להבין שהשינוי יתרחש בכנסת, בקריית הממשלה, בבג"צ ובתחנות המשטרה ואלו הם המקומות שעלינו להפגין מולם! כיכר רבין זה נחמד אבל היא נשארת בתחום הנוחות, גם הגאוגרפי וגם התודעתי. עלינו כקהילה להצטרף למאבק של מיליון צרכני הקנאביס ולהראות את ההזדהות שלנו עם הרגשת הנרדפות שלהם כשלנו כי רובנו, אם לא כולנו חלק מאותה קהילה גם כן. אנחנו יכולים ויכולות לשנות את המציאות! אך בכדי לעשות זאת עלינו לצאת מידי פעם מהרחבה ולעזוב את רמקול שמאל ולהתמקד בעשייה. לצאת לבחירות, להמשיך לעתור לבג"ץ, לצאת להפגין ולהראות שאכפת לנו.

הטראנס קיבל את הצ'אנס שלו, הוא הוכיח את עצמו באינספור רחבות בארץ ובעולם, הוא הפך לתרבות שמגלגלת מיליונים מידי שנה, לפרנסה לאלפי משפחות, להצעות נישואים בסיומן של עליות מטורפות, לחוויות שקשה מאד לתאר במילים, לרגעים הכי משמעותיים בחייהם של מאות אלפי אנשים, והוא עוד עתיד לעשות כל כך הרבה יותר…

אנחנו כאן ואנחנו כאן כדי להישאר ולתת את כל הטוב שיש לנו להציע לעולם.

הגיע הזמן לשינוי.

 

מיכאל הופמן הוא סטודנט בתכנית למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, שעורך מחקר על הדפוסים החברתיים והפסיכולוגיים הקשורים לשימוש בחומרים פסיכדליים.

תמונה ראשית – צילום אביב שילה

תמונות בגוף הכתבה: מיכאל הופמן