על מדיטציה ופסיכדליה – מסע ראשון

מיכאל הופמן יצא לסדנת ויפאסנה בעין דור, וחזר כדי לספר ולהשוות רשמים מול החוויה הפסיכדלית.

סט: סיימתי שנה שנייה ממש לא פשוטה של לימודים (10 קורסים בסמסטר האחרון) שנמשכה לתוך תחילתו של הסתיו. אני במקום מאד טוב עם עצמי לדעתי, המון התחלות חדשות בחיי, עובר דירה, מתחיל לעבוד במסגרת נוספת עם בני נוער, מתחיל להוביל פעילות בארגון למזעור נזקים ועוד המון התחלות חדשות נוספות. אני בריא בסה"כ למעט יובש בידיים שקצת מציק לי. הפסקתי לעשן סיגריות לחלוטין מאז הבוקר של תחילת הסדנא (לפני כן עישנתי בממוצע 3 סיגריות ביום).

סטינג: קיבוץ עין דור בצפון הארץ, סדנא של ארבע ימים בין ראש השנה ליום הכיפורים. הסדנא הייתה בהנחיית שתי מורות מדהימות ובזכות פעילותה של עמותת תובנה. מזג האוויר היה מושלם. היו בסדנא כ 60 משתתפות ומשתתפים, חלקם מתנדבים (בריטריט שירות).

סאבסטנס: הדהרמה (הדרך), שתיקה, אוכל טבעוני פשוט וטעים, תה צמחים והמיינד שלי.

 

נרשמתי לוויפאסנה עוד בתחילת הקיץ. ככה זה עובד – רב הסדנאות הקרובות מלאות וצריך להירשם כמה חודשים מראש. בחרתי זמן מתאים והתחייבתי אליו. "אתה יודע שזה הולך להיות ממש אתגר? לתרגל פה ושם בבית זה נחמד אבל זה הולך להיות אינטנסיבי" אמר לי חניך בכיתה י"ב שהדרכתי לא מזמן ואני הסכמתי איתו. ידעתי שזה לא הולך להיות פשוט – אבל ככה אנחנו יוצרים ערך לדברים, באמצעות האתגרים. חקר תודעה הוא דבר מורכב ופחד הוא רכיב מהותי וחשוב ממנה. התרגשתי מאד בימים שקדמו לסדנא ובאתי עם המון ציפיות והתרגשות, כך כתבתי לעצמי: "הכוונה העיקרית שלי בקורס הוויפאסנה היא לבסס משמעת עצמית" ואז כתבתי שהסיבה העיקרית לכך היא התחושה האישית שלי שבעיקר נובעת מהישגיות מאד גבוהה שמאפיינת אותי אבל גם מכך שפשוט כבר הותשתי מהשנה האחרונה אבל ידעתי שיש לפני עוד שנה (בתואר הראשון כן?) בעלת אופי דומה וכדאי לי לבוא מוכן אליה. כתבתי שאני רוצה "למסגר לעצמי את הרגעים שבהם אני משחרר" – כדי לתת לחופש ערך אל מול המאמץ. אחד השיעורים הראשונים שלמדתי במהלך הקורס הוא שאין הדברים האלו הפכים: החופש – הוא המאמץ שנובע מהבחירה המודעת להפעיל אותו באופן ממוקד. זה מאד מזכיר לי את נושא הצבת הגבולות לחניכים שלי באחריי בכדי לאפשר להם חופש פעילות בתוך אותם גבולות (מדמים את זה למשחק כדורגל על גג של בניין עם גדר וללא גדר. אני מדמה את זה גם לחוויה פסיכדלית עם סיטר והתכוונת ואינטגרציה).

בערב הראשון התחלנו לשתוק ממש לאחר שיחת הפתיחה. לי באופן אישי לא היה קשה לשתוק, אני שמתי לב שלאחרונה אני ממעיט בדיבור, דבר שדווקא לא כל כך אופייני לי. מעבר לכך, שמתי לב שאנשים מעירים לי על זה: "מיכאל, הכל בסדר? אתה ממש שקט" אז כן הכל בסדר 😊 אני פשוט בוחר מה להכניס לתודעה שלי ומה להוציא ממנה ממש יותר בקפידה וזה עושה לי ממש טוב. "הבודהה מלמד אותנו שאפשר לנווט את התודעה, להסיט אותה. התודעה היא נוזל שממלא את הכלי ותופס את צורתו, אנחנו יכולים לשנות את צורת הכלי שלנו באמצעות המיינד" וככה מדיטציה אחר מדיטציה אני ניסיתי בצורה עדינה, לא הישגית, לא ראבקיסטית כפי שאני רגיל מהצבא או מהתקופה האחרונה בלימודים – לשנות את הכלי שלי. בלילה הראשון חלמתי חלומות מאד אלימים, זה ממש הפתיע אותי מכיוון שאני לא ממש רואה תכנים אלימים או משחק במחשב אבל במהלך מדיטציית הבוקר שהתקיימה בכל בוקר בזמן הזריחה – אני הבנתי למה זה קורה.

העניין הוא שבוויפאסנה אנחנו "מורידים את האבק" – מתוך הקצב המהיר והאינטנסיבי של העולם המערבי, אנחנו בוחרים (*מי זה הפלופים האלו שבוחרים להעביר  סופ"ש שלם בשתיקה?!) לעצור הכל ולהתרכז לרגע במה שיש. בהיותנו בני ובנות אדם שקיימים ממש ברגע הזה. ממש כאן ועכשיו. וזה כל כך עצמתי שכמו שקשה לי לתאר חוויות תחת שימוש בחומרים משני תודעה, כך קשה לי לתאר את החוויה שמתרחשת במהלך הוויפאסנה. "אני הבנתי היום שאני רוצה לתת את המשמעות לעצמי – בעצמי. גם אם אלו מעשים או אתגרים שמערבים אנשים אחרים – אני רוצה למצוא את המשמעות שלי בעצמי" זה מה שהבנתי במהלך היום השני. פשוט כי אני כל הזמן מודד את עצמי לפי מה שאחרים אומרים או חושבים עליי.

"האם הבודהיזם הוא המפתח לאושר תמידי? האם אפשר להיות תמיד מאושרים? והאם זוהי משמעות החיים?" אלו הן השאלות שאיתן פתחה המורה את השיעור בערב השני של הריטריט. אחריי שקראתי את "על הדברים החשובים באמת"  של חיים שפירא, הבנתי שאין כזה דבר אושר תמידי. החיים הם אוקיינוס שלם של רגשות ומחשבות ואנחנו נמצאים על הספינה של הרגע הזה. הגלים תלויים ברוח שאלו הם למעשה הגורמים המצביים והמשתנים, אולם הזרמים שמשפיעים על טמפרטורת המים תלויים בטופוגרפיה של קרקעית הים – וכמה שהיא יותר עמוקה, כך היא יותר יציבה וכך הזרמים הם יותר קבועים. תרגול הדהרמה מאפשר לנו לרדת לעומק האוקיינוס שלנו ולאט לאט לעצב את החריצים של קרקעית הנפש שלנו, להכיר את העומקים שלנו, הזרמים השונים ואת כל היצורים שחיים בהם. כמובן שתמיד יהיו רוחות וגלים על פני השטח, אך ככל שנכיר את עצמינו יותר לעומק, השפעתם של הגורמים המצביים תלך ותפחת. יהיו רגעים של אושר והיו רגעים של עצב, אולם הם לא יערערו אותנו הן למצב המאני והן למצב הדיכאוני.

"כשהשטח הופך להיות שקט – העומק מתגלה" – זה מה שקורה בוויפאסנה במשפט אחד.

ביום השלישי הצלחתי לראשונה להחזיק מעמד ללא תזוזה 45 דקות של מדיטציה. זו הייתה הפעם היחידה שהצלחתי להחזיק תרגול שלם לאורך הריטריט ואני לגמריי גאה בכך. אנשים רבים דיווחו שהם נטו להירדם, שהם לא הצליחו כמעט כלל לשבת במקום ואני, בהתאם למוטיב הבורות הפלורליסטית שמאפיינת את כולנו – הייתי בטוח שאני מתרגל גרוע. בתכלס, אין נכון או לא נכון במדיטציה (אולי גם בחיים עצמם) ולכל אחת ואחד יש את הקצב שלו ואת הדרך שלו. "אל תנסו לשנע אנשים לתרגל – היו הדוגמא החיה להשפעת התרגול ובכך, גם לאחר עשרות שנים, אנשים יבחרו בעצמם לשאול אתכם מה אתם עושים במדיטציה הזה" אני כותב את הריפורט ומעט סותר את המלצת המורה כי יש פה מין השיווק הסובייקטיבי שלי, אולם חשוב לי להדגיש – מדיטציה, כמו חומרים מרחיבי תודעה או חצילים – אינם מתאימים לכל אחד ואחת. אני בסה"כ מנסה לתאר את מה שזה עושה לי במטרה לפתוח צוהר לאלו שמתעניינים בתחום.

"זה קטע הזוי שברגע שאני מצליח לחזור לנשימה המדיטציה נעשית יותר קלה" – כמו בחוויה הפסיכדלית, כך גם הריטריט מאופיין בהמון מחשבות אבסורדיות. "אני מרגיש שבראש שלי אני עובר תהליכים שלמים – שיפוטיות, חוסר שיפוטיות, דאגה, שחרור המון יצירתיות ובמקביל אליה – המון נחת." הכל קרה בו זמנית ובנפרד. במהלך היום השלישי אני גם הרגשתי שמצאתי את שביל הזהב שלי – את היחס שבין עשייה למנוחה, בין הישגיות לבין התפשרות, בין להיות הכי טוב לבין לעזור לאחרים, בין שימוש לבין ניצול. הרגשתי את האחדות בינינו – המתרגלים למרות שלא דיברנו בכלל. הייתה מן ענווה כנה, פשוט כך.

"אם לאהוב פירושו לשים אדם אחר לפניך, אז לאהוב את עצמך פירושו לשים את עצמך לפניי היצר שלך" התובנה הזו הגיעה אליי אחרי לקראת הצהריים ביום השלישי. חוויתי מעין משבר זהות שבו הצלחתי למצוא את עצמי ולחבק אותו, והוא חיבק אותי בחזרה. התחלתי לחשוב במהלך היום השלישי בעקבות שיעור של המורה בצורה של "מטא- מחשבה" – שאלתי את עצמי פעמים רבות: "למה אני חושב את זה?" וכך ירדתי בכל מעט מעט יותר עמוק לתוך הנפש שלי.  שאלה נוספת הייתה: "למה אני מתנהג ככה?" ובהמשך הבנתי שמציאת התשובות לשאלות האלו עוזרת מאד בשחרור  ממחשבה חסרת משמעות. גילית למעשה שהמון פעמים אין סיבה למחשבה מכיוון שהיא מבוססת על הנחות בלבד. מחשבות כמו: "אני אצליח לשמור על ממוצע מספיק גבוהה בתנאי ש…. וזה תלוי ב…. אז כדאי לי לעשות…. או להימנע מ….." וכל זה בלי שאני באמת יודע מה אני רוצה, למה לי הממוצע הגבוהה הזה או על כמה הוא בכלל עומד עכשיו.

בבוקר של היום האחרון אני שמתי לב שלמרות שכולנו שותקים – הכל מאד ברור. כך למשל, בתורנויות השונות שיצא לי לעשות הצלחנו לשתף פעולה באופן מסונכרן להפליא בלי להחליף מילה ורק מתוך מתן תשומת לב ומחשיבה אמפתית. השתיקה מאפשרת את התחדדות החושים וגם את התחדדות המחשבה. "באמצעות התרגול אנו לומדים על ההרגלים המחשבתיים שלנו. גם אני, אחרי עשרות שנים של תרגול, עדיין מתמודדת עם הרגלים מחשבתיים שקשה לי לשלוט בהם בעוד שיש כאלו שהצלחתי ללמוד מספיק טוב כך שהם כבר אינם מפריעים לי יותר" בהרגלים מחשבתיים הכוונה היא למנגנונים היצריים והבלתי נשלטים (לרוב) שלנו כמו השיפוט, העצלות, ההתמכרות, התאווה והחמדנות. במהלך התרגול אנחנו לומדים את המיינד שלנו ובו זמנית מלמדים אותו כיצד לשלוט באותם הרגלים מחשבתיים. או שליטה היא מילה פחות מתאימה – אני מתקן את זה ל "עיצוב מחדש" של ההרגלים המחשבתיים.

במהלך היום האחרון הרגשתי נפילת מתח. המחשבה שהתחילה לרוץ המון הייתה: "נוווו מתי זה כבר נגמר מתייייי" וברקע נשמעים דברי המורה: "אני מאד ממליצה לכם למצות את הרגעים האחרונים שלכם כאן. לנסות להחזיר את המחשבה לרגע הנוכחי, לא לפתוח את הטלפון ברגע הראשון שתחזרו אליו, וגם אחרי שחזרתם – לחזור אליו בהדרגה. לקחת כמה נשימות ולעבור להודעה הבאה". לקחתי את הדברים האלו לליבי וכך עשיתי. הבנתי שזו זכות הסופ"ש הארוך הזה ואני רוצה ללמוד להיות ממש ברגע הזה עד הסוף. "באלי פשוט לצאת מהאולם אבל אני מנסה כמה שיותר, כמה שאצליח – אצליח" למדתי לסלוח לעצמי באופן כנה במהלך הריטריט. זו יכולת שאני מנסה לפתח כבר תקופה ארוכה ואני מרגיש שממש הצלחתי להשתפר בה בזכות התרגול.

ביום האחרון באחת מהמדיטציות האחרון הרגשתי ממש רגש פסיכדלי. הרגשתי את כל הראש חצוי לשניים כאשר כל צד ימין והמיספירה ימין של המוח שלי מבקשים להתפרע, להשתגע, להעיף את כל הכריות באולם הזה באוויר, לצאת מכאן ולהגביר את הווליום למקסימום – היה מין רטט כזה וקפיצות חדות שהתבטאו באופן דמיוני ורגשי בלבד בעוד שצד שמאל (וכן כל הגוף וראש שלי במציאות האופייקטיבית) היה שליו, נינוח, מודט ושלם. התחושה החצויה הבו זמנית הזו הייתה חוויה חדשה עבורי שלא הכרתי קודם לכם. הייתה לי חוויה דומה שבה תחת השפעה של מרחיבי תודעה ראיתי אנשים אחרים חצויים אבל בעצמי עוד לא יצא לי להרגיש את זה. החוויה הזו השלימה לי את התמונה של החלומות האלימים מהלילה הראשון והיא בעיקר השאירה אצלי תהייה של "מעניין מה קורה בריטריט של עשרה ימים ויותר מכך" וגם "מעניין מה קורה עם משתמשים בחומרים מרחיבי תודעה במהלך השיא של הריטריט"

ביום האחרון הבנתי שוויפאסנה היא פסיכדלית בגלל שבהלכה אנחנו משתיקים את כלל הגירויים ובכך אנחנו מתחילים להסתכל לתוך עצמינו ולגלות מי אנחנו באמת – בסה"כ בני אדם. התובנה הזו, שאנחנו בסה"כ בני אדם מאד שונה עבורי באופן אישי מאופי התובנות שלי תחת מרחיבי תודעה. השוני מתבטא בכך שתחת מרחיבי תודעה, אני מרגיש שאני מתחבר לחלק אלוהי, שאני מקבל כוחות על בצורה מסוימת, בעוד שבמהלך הריטריט אני דווקא הבנתי עד כמה שאני פשוט אדם שמתמודד עם הקשיים שלו שאופייניים  לעוד הרבה אנשים. התרגול דורש מאמץ מנטלי וסבלנות בעולם נטול גירויים וריגושים בעוד שהחוויה הפסיכדלית דורשת מאמץ וסבלנות מסוג אחר בעולם מוצף בגירויים וריגושים. העדינות של התרגול אל מול האינטנסיביות של הפסיכדליה הם צדדים שונים של אותו המטבע: גילויי הנפש, ההתפכחות ותחושת האחדות עם כלל היצורים החיים על פני הפלנטה שלנו.

"רבים אומרים שמרחיבי התודעה הם קיצור דרך להארה, את חושבת שזה נכון?" שאלתי את המורה בשיחה אישית מעט לפני שהלכתי לתרגל דאנא (מתן תרומה לעמותה ולמורים בעבור הקורס) רגע לפני הסיום. "אני חושבת שהם מעלית בעוד שהתרגול הוא עלייה במדרגות. וכמו שאתה עולה מהר, כך אתה נוחת מהר – וזה עשוי מאד לכאוב." "והנירוונה היא היעד? בזמן שהדהרמה היא הדרך?" "כן, אבל זהו יעד שמשתנה כל העת ובכל פעם אתה קופץ אליו לרגע וחוזר אל הדרך."

 

"מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו חופשיים ומאושרים"

 

מיכאל הופמן הוא סטודנט בתכנית למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, שעורך מחקר על הדפוסים החברתיים והפסיכולוגיים הקשורים לשימוש וטיפול בחומרים פסיכדליים. כמו כן מיכאל הינו יו"ר SSDP ישראל ותא האם הישראלי של הארגון באוניברסיטת בן גוריון. ליצירת קשר: michael.25.hoffman@gmail.com

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‎Michael Hoffman‎‏‏


Photo by Indian Yogi (Yogi Madhav) on Unsplash