להיות טכנומיסטיקן

מה חשוב יותר – החומר, המדיום או המסר?

אפתח בציטוט של ד"ר עידו הרטוגזון שכתב את הספר "טכנומיסטיקה – תודעה בעידן אלקטרוני", משם הציטוט הזה מגיע. כמו כן הוא משמש כפתיח לפרק הדיון במחקר שלי:

"אסור לעשות מיסטיפיקציה לסמים פסיכדליים. הם לא השטן שללא ספק ישגע אותך, וגם לא האלוהים שללא כל ספק יביא לך את ההארה. בפני עצמם הם לא מספיקים על מנת לגאול את האדם. הדבר העיקרי שהם יודעים לעשות זה לתת לנו הצצה לתוך ההארה ולתת לנו כוח לנסות להתחזק מהחוויה הזו, לקחת ממנה אור ולזרוע אותו בתוך החיים שלנו בעזרת הרבה עבודה פנימית. רק עם הרבה עבודה קשה, כזו שמלווה את ההתנסויות איתם, הם יכולים להביא לשינוי אמיתי וחיובי באדם. רק מעט מאד אנשים נוהגים כך היום עם סמים, ומכיוון שבחברה שלנו המרכז הוא בדרך כלל הסם ולא העבודה הפנימית שיש לעשות איתו, החברה שלנו גם מלאה בהרבה מאד נפגעי סמים."

אז מה יותר חשוב? האם זה המחקר של הביולוגי – כימי- פיזקלי של החומרים הפסיכדלים?

פיתוח של נוסחאות חדשות או הבנה טובה יותר של איך שהן באות ליידי ביטויי במוח שלנו?

הבנה טובה יותר של מנגנון הפעולה הנפשי שלהם?

הבנה של הסיפור שאנחנו מספרים עליהם?

הבנת המסרים שהם שולחים לנו?

הבנת הישויות שאנו פוגשים?

ואולי… אולי זו דווקא חוסר ההבנה וחוסר היכולת להסביר במילים?

ואם אי אפשר להסביר את זה במילים, אולי עדיף לנו להסביר את זה באמצעות ציורים?

אולי כדאי לנו לערוך סרטים? סדרות?

אולי התשובה נמצאת אצל השמאנים? ועל כן כדאי לנו לצאת למסעות באמזונס כדי לגלות אותה?

ואולי התשובה אצל אבות ואמהות התנועה הפסיכדלית? אולי היא נמצאת בין כתביו של ג'יימס? סטניסלב גרופ? טרנס מק'נה? לירי? האקסלי? אולי זה בכלל אצל ריק דבלין?

ונגיד שמצאנו את התשובה במחקר בטיפול בPTSD – עם MDMA – האם היא מתבטאת בגרפים? או שהיא "מתבטאת בטריפ של חמלה"? אולי היא בכלל באה לידיי ביטויי בשינויי המדיניות והגישה של קובעי המדיניות כלפי המחקר בתחום בעקבות התוצאות?

מה את רוצה לספר לנו פסיכדליה יקירתי?!

ולמה ככל שאני יותר לומד עליך, מתעניין בך, ומגלה אותך – כך אני פחות צורך אותך?

"המדיום – הוא המסר" הרטוגזון עלה על זה הרבה לפני שאני חוויתי את זה על בשרי. אני משער שהוא הבין את זה תו"כ הליכה בדרך הלא פשוטה שהוא בחר ללכת בה. שלא יעבדו עליכם – אנחנו באקו צ'ימבר לא נורמאלי, אנשים בחוץ לא כזה מתלהבים (בינתיים) מהתיאורים הפנומנליים שלנו. כל עורכת, מדען, אקטיביסט, מטפלת יספרו לכם כמה שזה לא פשוט לדבר בשפה הפסיכדלית.

המדיום הוא למעשה התווך של ההתרחשות. הוא יכול להיות קבוצת אינטגרציה, מגזין אינטרנטי, מעגל איווסקה, מחקר אקדמי – לכולם סט וסטינג שונים אבל כולם מנסים לעשות את אותו הדבר. אני אדגים באמצעות ציטוט נוסף מהמחקר שלי: "זה כאילו שיש פה פיל, כל אחד מאתנו נוגע בו בחלק אחר, אחת בחדק, אחר בזנב, אבל כולם מסכימים שאכן מדובר בפיל" כך תיאר אחד ממשתפי מעגל האינטגרציה את השיח שנוצר במהלך דיון שסבב סביב חוויות בהן נפגשנו עם ישויות שונות. אותו מעגל היה יוצא דופן מהאחרים מבחינות רבות. המרכזיות ביותר היו תחושת החיבור, החוויה המשותפת ואולי האמפתיה וחוסר השיפוטיות שהפגינו המשתתפים. "… היה לי קשה בכלל לאמוד אותו, הייתי בגודל של קצה הציפורן שלו…" כך תיאר משתתף אחר את האל שפגש בזמן שכולם היו מרותקים לסיפור החוויה.

אבל אל תטעו – פסיכדליה היא לא דת. היא לא כת.

פסיכדליה היא רעיון, מאד מורכב שאנחנו רק מתחילים להיחשף אל הציפורן שלו. חומרים פסיכדלים הם טכנולוגיה וכמו דור 5 הם יכולים לעזור לנו והם יכולים להרוס אותנו. בין אם באופן מבוסס או קונספרטיבי – פסיכדליה, ממש כמו האינטרנט – היא אחד מפלאי האונושות.

כן האנושות. לא הטבע. כי בלי הקורטקס הפרה-פרונטלי, כנראה שהפסיכדליה לעולם לא הייתה מקבלת אף משמעות. היא הייתה נשארת בצורה של חומרים רעילים שנמצאים בכמה צמחים ופטריות.

וזה מהמדיום המדהים ביותר – המוח שלנו.

סליחה, הוא כמעט המדהים ביותר.

כי פסיכדליה –

זה אנחנו.

ממש כך.


קרדיט לתמונה ראשית: קייטי קליידוסקופ (https://www.facebook.com/artbyktk/)