הבעיה עם גישת "מזעור הנזקים הפסיכדליים"

גישת "מזעור הנזקים הפסיכדליים" – כפי שהיא מתבטאת ביוזמות ל"מרחבים בטוחים" בפסטיבלים ובמסיבות לתמיכה ב"מצבי משבר פסיכדליים", במאמצי "הסברה" עצמאיים, ובפרשנויות חופשיות למונח "אינטגרציה פסיכדלית"  – התפשטה על השיח הפסיכונאטי הפנימי והחיצוני, בייחוד בקהילות הישראליות. אך על רקע מיעוט יוזמות השטח להתרה של סמים פסיכדליים או לשינוי מדיניות הסמים, לשינוי הסטיגמה הקיימת לגבי התרכובות הפסיכדליות והשימוש בהן או לקידום התרבות הפסיכדלית, מאמצי "מזעור הנזקים" שלנו זוכים לבולטות על פני מאמצים אחרים. אך גישת "מזעור הנזקים" בעצם מנחיכה ומנציחה את אחת הסטיגמות הרווחות – והמוטעות – לגבי פסיכדלים – והיא שהשימוש בהם מוביל לפסיכוזה.

"נזקים פסיכדליים"?

תרשו לי לכפור בטענה זאת. לפי עדויות ומחקרים קליניים שהצטברו עד כה, נראה כי ל.ס.ד, פסילוסיבין או MDMA, כשלעצמם הם חומרים יחסית לא רעילים ולא חומרים שידועים כי גורמים לנזק בלתי הפיך משימוש אחראי ובטוח ולא מופרז. אדם בוגר ומבוגר (מעל גיל 24) בריא באופן כללי בנפשו ובגופו יכול להנות מנטילה של אסיד או של פטריות מדי פעם ללא חשש מנזק ארוך טווח, מעבר להשפעות האינטנסיביות במהלך החוויה עצמה, ולהיפך, עשוי אולי להשיג מכך תועלות. מובן שבמינונים מסויימים ובהפרזה גם מים יכולים לגרום להרעלה.

לגבי בני נוער וצעירים עד גיל 24 – שהמוח, המערכת העצבית והמערכת הרגשית עדיין לא סיימו להתפתח אצלהם –  שימוש בפסיכדלים יכול להפריע בהתפתחות המוח התקינה ובפירוש לא מומלץ להם לצרוך חומרים פסיכדליים.

אך בקרב המתנסים בתרכובות הפסיכדליות במסגרות מבוקרות של מחקרים וטיפולים, נרשמו מעט מאוד תופעות לוואי שליליות לטווח קצר, לא חמורות במיוחד, וקרוב לאפס תופעות לוואי שליליות לטווח ארוך. פסיכוזות בקרב המתנסים לא נרשמו. להיפך, המחקרים הראשוניים מראים פוטנציאל חיובי לחומרים אלה בתחום הטיפול בנפש ואף חלק מהפסיכיאטרים מצהירים כי זהו העתיד של הטיפול הפסיכיאטרי.

גם בשטח, אם משווים את מספר הצרכנים הנזקקים לטיפול רפואי או לסיוע סוציאלי ביחס למספר המשתמשים בסמים שונים, אפשר לטעון שסמים פסיכדליים כדוגמת פסילוסיבין או ל.ס.ד. הם סמים יחסית בטוחים –  הרבה יותר בטוחים מאלכוהול, לשם השוואה או מחלק מתרופות המרשם.

"משבר פסיכדלי?"

מסקירה של מחקרים ומאמרים באתר של כפר איזון ומהכרות אישית של התחום, בין היתר כמתנדב במרחבים בטוחים, אני מרגיש די בטוח לטעון שרוב הצעירים שנמצאים ב"משבר פסיכדלי" נמצאים בעצם במשבר רחב הרבה יותר מבחינה אישית, משפחתית, פסיכולוגית, סוציולוגית, חברתית, דתית. חלק גדול מהם עם פוסט טראומה מהילדות, וכמעט כולם מדווחים על חוויות קשות שעברו בצבא. המשבר שלהם הוא לא בדיוק "משבר פסיכדלי" אלא משבר פסיכולוגי/סוציולוגי רחב יותר. במחקרו של אביב דיאמנט "הקשר בין השימוש בסמים ובין הסיכון לפתח משבר פסיכוטי" שראיין מטופלים בכפר איזון, מתארים הצעירים תקופה שבה הפריזו בצריכת סוגים שונים של סמים, שילבו בין סמים שונים, וכאמור הגיעו מרקע קשה מבחינה אישית או חברתית, לפיכך התיוג "משבר פסיכדלי" הוא חוטא לאמת. אף כי צריכת סמים בכלל וצריכת סמים פסיכדליים בפרט, אפיינה את ההתדרדרות במשבר שאליו נקלעו צעירים אלה, לא הוכח מחקרית קשר של סיבה ותוצאה בין הסמים הפסיכדליים דווקא ובין המשבר הנפשי.


בתמונה: כותב שורות אלה (למטה משמאל) בצוות המתנדבים של "חוף מבטחים" בפסטיבל דוף, 2017. מתוך דף הפייסבוק של חוף מבטחים.

נראה כי ביחס למספר ההתנסויות, אחוז הנפגעים מסמים פסיכדליים הוא די מזערי. יש נפגעים רבים יותר מסמים מזוייפים ומורעלים, יש נפגעים רבים יותר מסמים לא פסיכדליים ומתרופות מרשם.

עד כמה שהמקרים האלה מעניינים ואפילו "צהובים", האם ביוזמות הטיפול ב"משברים פסיכדליים" או ביצירת "מרחבים בטוחים" אנחנו מתיימרים לטפל באנשים שסובלים מפוסט טראומה? מדיכאון? מחרדות? במשבר פסיכוטי? הטיפול בצעירים אלה מצריך התערבות של אנשי מקצוע מהתמחויות שונות ואינו יכול להסתכם ב"חבר טוב" עם כוונות טובות שבא לשמור עליו בזמן החוויה.

לצורך הטיפול בצעירים אלה, מעבר להפנייה לאנשי מקצוע קליניים, לכפר איזון או לאחת ממסגרות האשפוז הפסיכיאטרי הפרטיות, אין צורך ביוזמות מהוללות של הסברה או מזעור נזקים. מספיק אינדקס של אנשי מקצוע, פסיכולוגים או פסיכיאטרים שמטפלים במקרים של משברים פסיכוטיים עם רקע של פוסט טראומה, ועדיף כאלה שהם "משלנו" או לפחות "פסיכדליק פרנדלי", מבחינה זאת שהם מבינים שהבעיה היא דווקא לא הפסיכדליה, כמו לדוגמה אינדקס המטפלים הקליניים באתר האינטרנט של שון לייקוב.

אני לא אומר שצריך להשאיר את הפסיכדליה בידיים של המטפלים ה"מקצועיים". הפסיכדליה היא של האנשים וצריכה להישאר של האנשים. אני אומר תשאירו את הטיפול בפוסט טראומה ובפסיכוזות לאנשי מקצוע שיש להם את הכלים לטפל בזה. הפסיכדליה צריכה להיות נגישה ובטוחה ובריאה וחופשית כי היא לא מזיקה, ולהיפך, יכולה לתרום רבות לבריאות הנפשית, להתפתחות אישית, לרווחה אישית ולאיכות חיים גבוהה יותר, ואולי אף להתנהגות חברתית יותר.

ואם ב"מזעור נזקים" הכוונה ל"ליווי מסעות" לאנשים בריאים שרוצים ליווי לגיטימי ברגעים שהם אולי מחוסרי שליטה באופן זמני, אז בבקשה, בואו נקרא לילד בשמו – ליווי חוויות פסיכדליות, ולא "מיזעור נזקים". מהבחינה הזאת, גם במחקרים הקליניים שבחנו את יעילות החומרים הפסיכדליים וגם המטפלים במחתרת עורכים סינון מועמדים לפני הקבלה לטיפול – ואינם מקבלים לטיפול אנשים במצב פסיכוטי או פוסט טראומטי קשה.

אליטת הסמים?

מלבד זאת, האם במסגרת "מזעור הנזקים הפסיכדליים" אנחנו מטפלים גם באנשים שנפגעו משימוש בסמים אחרים? אלכוהול? קנאביס? נייס פאקינג גאי? או שאנחנו באליטת הסמים נעשה הפרדה בין נפגעי הסמים הפסיכדליים ובין נפגעי הסמים האחרים? ומה עם אלה שנטלו שילובים של סמים? לדעתי ההפרדה הזאת היא מלאכותית והעיסוק בזה שייך בכלל לתחום של טיפול בהתמכרויות ובשימוש לרעה בסמים, ואין צורך להתמקדות מיוחדת בסמים פסיכדליים.

הפרזה שימוש לרעה

אך לא רק צעירים, גם פסיכונאוטים בוגרים ומנוסים עשויים להגיע למצבי משבר על רקע שימוש חוזר ותדיר בסמים פסיכדליים ואחרים. כאן לדעתי עולה בעיה מהזווית של התמכרויות ושימוש לרעה בסמים, זה קורה גם בפסיכדליה, גם אם בשכיחות נמוכה יותר גם בגלל שהחומרים האלה הם לא נרקוטיים ולא יוצרים תלות פיזית. אבל גם במשברים אלה יש לטפל באופן קליני רחב, ואף מהיבט של טיפול בהתמכרויות ובשימוש לרעה בסמים.

בתמונה: אוהל "מזעור הנזקים" של פרויקט זנדו, המארגן מתנדבים לאיוש "מרחב בטוח" למיזעור "נזקים פסיכדליים" בפסטיבל ברנינג מאן בארה"ב… מתוך דף הפייסבוק של פרויקט זנדו

מעבר להפנייה לטיפול מקצועי, למען אותם פסיכונאוטים "מפריזים", אנו לא צריכים לפנות לבמה הציבורית. אלא לתקשר כלפי פנימה אל הקהילות שלנו על "שימוש אחראי ובטוח" בפסיכדליה, עם תשומת לב על איכות החומרים, מינונים ושילובים, סט וסטינג, על החשיבות של אינטגרציה תהליכית אמיתית לעיבוד חוויות הקצה בקבוצות או בייעוץ אישי, אבל אולי החשוב מכל, ואנחנו עוד לא שם, לאפשר שימוש בטוח בחומרים בטוחים ממקורות ידועים בתנאי יצור הולמים במסגרת שאינה כוללת את הפרת החוק.

ההיבט החוקי

מבחינת ההיבט החוקי. כל עוד ה"תחביב" שלנו הוא מה שנקרא על גבול הפלילי, וסביב החוויה הפסיכדלית מרחף איום אמיתי של שלילת החופש האישי ממי שחוטא בה, על איזה מזעור נזקים אנחנו בדיוק מדברים? אני מכיר יותר אנשים שנפגעו מפקודת הסמים מאשר שנפגעו מהסמים עצמם. איזה "מרחב בטוח" יכול להיווצר בתוך מרחב לא חוקי?

כל עוד אנשים קונים סמים ממקורות מפוקפקים, חלק גדול מהמקרים המדווחים כמשברים "פסיכדליים" הם למעשה מקרים של הרעלה.

אני לא מצר על כך שאנו מתנדבים להחזיק מרחבים בטוחים למען אנשים שצריכים עזרה, אני מצר על כך שאנחנו משקיעים על תופעה שולית את מרבית, כך נראה, המשאבים האנושיים והאחרים שלנו, במקום להשקיע בשינוי מדיניות, ביצירת פלטפורמות לשינוי הסטיגמה ולעידוד ושימוש אחראי ובטוח, בתרבות פסיכדלית, ביצירה, בהפצה ובשיתוף של מידע מהימן. ומעבר לכך, אני מצר על כך שבתיוג הפעילויות שלנו תחת "מזעור נזקים"  – אנחנו רק תומכים במצב הקיים (הסטטוס קוו) ומנציחים את הסטיגמה. ושבמקום להראות כל מה שיפה בעולם שלנו, אנו שמים דגש על טיפול בנזקים שאנחנו בכלל לא גרמנו.


קרדיט לתמונה הראשית: Photo by Rachel Lynette French on Unsplash