תודעה, דת וגורואים: הסכנות בפני הרפואה הפסיכדלית

מאמר דיעה מאת ד"ר מתיו ג'ונסון (Johnson), פסיכיאטר אמריקאי מהמחלקה לפסיכיאטריה ולמדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה ג'ונס הופקינס, שפורסם בסוף השנה שעברה בכתב העת ACS Pharmacology & Translational Science, תחת הכותרת הפרובוקטיבית "תודעה, דת וגורואים: סכנות הרפואה הפסיכדלית", מתווה שלוש נקודות תורפה שעשויות לחבל במחקרים ובטיפולים הפסיכדליים, בנסיון למצות את הפוטנציאל הטמון בשימוש רפואי בסמים פסיכדליים 1) שימוש מרושל במונח "תודעה"; 2) עירוב אמונות דתיות ורוחניות בטיפול עצמו; ו-3) נטיה להחריג את מדעי הפסיכדליה מהצורך להיצמד לפרוטוקולים מקובלים ולגבולות הקליניים המבוססים בתחומי הפסיכולוגיה, הרפואה, האתיקה והפילוסופיה.

פ

בתמונה: פרופסור ג'ונסון (www.SethPhotos.com)

ג'ונסון, פרופסור מן המניין בג'ונס הופקינס, חוקר פסיכדליה מאז 2004, והוא חתום על יותר מ-50 פרסומים ומחקרים מדעיים הקשורים לפסיכדליה, ביניהם קו מנחה לבטיחות במחקרים פסיכדליים (2008), המחקר הראשון שהראה פוטנציאל לטיפול פסיכדלי לגמילה מהתמכרות לטבק (2014) ומחקר פורץ דרך על טיפול בחולי סרטן סופניים בפסילוסיבין על מנת להקל על המצוקה הנפשית הקשורה למצבם. מנקודת מבט זאת, פונה ג'ונסון במאמרו לקהילת החוקרים והמטפלים הפסיכדליים, ומבקש להתייחס לסכנות, וכמו גם להציע פרקטיקות חיוביות בדרך למדיקליזציה של הפסיכדליה.

1. שימוש מרושל במונח "תודעה"

השימוש במונח "תודעה" רווח בספרות הפסיכדלית, מעצם השפעתם של חומרים אלה על התפיסה, הקוגניציה והחוויה האנושית. היות והמונח "תודעה" הוא מטבעו מופשט ורב-משמעי, ג'ונסון טוען כי מחקר אשר אינו מגדיר באופן מדעי את המונח "תודעה" אשוי להוביל להנחות מחקר שגויות.

אם המונח "תודעה" מתייחס למגוון של תופעות, תפיסה זו עשויה להוביל לסברה שתופעות נפרדות הינן זהות, כשל לוגי מסוג ג'ינגל, סבור ג'ונסון.

תחת המונח "תודעה", טוען ג'ונסון, מסתתרים מושגי משנה כגון תפיסה חושית, עירנות או מודעות עצמית, יכולת מטה-קוגניציה – היכולת לתאר מצבים מנטליים, תודעה נרטיבית, אינטגרציה או הטמעה של מידע, כמו גם שליטה בהתנהגות. היבט נוסף הוא מודעות תופעתית (פנומנלית), המותארת כעצם החוויה של להיות קיים כדבר-מה.

מדעי הפסיכדליה, טוען פרופסור ג'ונסון, לא תרמו עד כה להבנה המדעית לגבי מונחים אלה, הקשורים כביכול ל"תודעה".

ג'ונסון מתייחס להיבט נוסף של "תודעה" והוא התפיסה הפילוסופית העצמית של האדם לגבי מודעות, וטוען כי גם אם החוויה הפסיכדלית משפיעה על תפיסה עצמית זאת בצורה גורפת, נושא זה עדיין לא נחקר ולא בטוח שלתוצאות אלה יש עדויות אמפיריות, תקפות מדעית, מלבד התחושה הסובייקטיבית של המתנסה עצמו.

2. עירוב בלתי הולם של אמונות דתיות ורוחניות 

פח נוסף שבו עלולים אנשי הטיפול והמחקר ליפול בו הוא עירוב האמונות הדתיות או הרוחניות האישיות שלהם בטיפולים הפסיכדליים באופן שחורג מהגבולות האתיים המודרניים המקובלים בקרב קלינאים בדיסציפלינות השונות. בדומה למונח תודעה, גם למונח "רוחניות" יכולות להיות שפע של הגדרות ופרשנויות.

על מנת להתגבר בהצלחה על מכשול זה, טוען ג'ונסון, חוקרים ומטפלים פסיכדליים צריכים להתמקד במשמעויות החילוניות והמדידות-אמפירית של המושג "רוחניות", על רקע המחקרים שהראו כי להבטים אלה תרומה חיובית לבריאות הפסיכולוגית ולתחושת הרווחה האישית.

מלבד תשומת הלב לכך שמטפלים לא יציעו מונחים ופרשנויות דתיות במהלך פגישות בהן המטופל עובר טיפול פסיכדלי, ג'ונסון טוען גם כי אנשי טיפול ומחקר צריכים להימנע גם מלהציג דימויים או סמלים דתיים במרחב הקליניקה הטיפולית שלהם. הבעיה, לפי ג'ונסון, היא לא שאלת האמונה האישית של המטפלים, אלא בניסיון למנוע את ההצגה של אמונות אלה בהקשר של הפגישות התרפויטיות. מטרת הקלינאים והחוקרים היא לדאוג למטופלים לסביבה תומכת ופתוחה שבה יוכלו ליצור משמעות משל עצמם במהלך פגישות התרפיה הפסיכדלית.

3. דילמות אתיות וקליניות

האתגר האחרון שלפי ג'ונסון בא לידי ביטוי לעיתים קרובות בפרקטיקות הרפואה הפסיכדלית נובע מתופעה שאותה הוא מכנה "החרגה פסיכדלית" – Psychedelic Exeptionalism, או הסברה כי החומרים והחוויות הפסיכדלים/ות הם כה מקודשים או כה חשובים עד כי אינם כפופים לפרוטוקולים המקובלים ולגבולות המבוססים בפסיכולוגיה הקלינית, ברפואה, באתיקה או בפילוסופיה של המדעים.

אך בהתעלמות מהקווים המנחים הקודמים, ומהפרקטיקות הקליניות המקובלות בפסיכולוגיה וברפואה, החוקרים חושפים את המטופלים שלהם בפני סיכון רב יותר ליפול קורבן לניצול לרעה או להתנהגויות בלתי הולמות אחרות, מצד מטפלים אשר עשויים לנצל בקלות את המצב הפסיכולוגי העדין והנוח-להתרשם שבו הם עשויים להימצא תחת השפעת הסמים הפסיכדליים. מחקרי הפסיכדליה המוקדמים שנערכו בארה"ב בשנות ה-60 של המאה הקודמת לקו ב"החרגה פסיכדלית" זו, אשר פגמה בשיטות ובמתודולוגיות של אותם מחקרים, טוען ג'ונסון.

סיכום

בסיכום מאמרו, מציע ג'ונסון מספר המלצות שעשויות לדעתו לשפר את ההתמודדות עם האתגרים האתיים והאפיסטמולוגיים הכרוכים למחקר פסיכדלי ולשימושים התרפויטיים בחומרים אלה ביניהן:

  • קריאה לשימוש במונחים ברורים ומוגדרים היטב תחת המונח "תודעה" במחקרים הקשורים לפסיכדליה, ואף להימנע מהשימוש במילה "תודעה" בהקשר של מחקרים פסיכדליים, כאשר אינה נחקרת ישירות תחת הגדרות ברורות.
  • קריאה לביצוע מחקרים פסיכדליים שיבחנו סוגיות שונות הקשורות לפילוסופיה העצמית לגבי מודעות.
  • קריאה שלא לערב עמדות דתיות או אחרות שאינן מבוססות על מושגים קליניים בתרפיה פסיכדלית או במחקרים, כמו גם קריאה שלא להציג דימויים דתיים במרכז הטיפול.
  • קריאה לשקיפות מקסימלית בתהליכי התרפיה הפסיכדלית, תוך הקפדה מקסימלית על שמירה על גבולות מקצועיים.

מהזווית שלנו

שרגלה האחת במדע ורגלה השנייה בקסם, קשה להסכים באופן מלא עם דבריו של הפרופסור, בין היתר כי משתמע מהם שהרפואות הפסיכדליות צריכות להיות שמורות בידי אנשי אקדמיה. אי אפשר לדבר על פסיכדליה מבלי להזכיר את תהליכי הריפוי והחיבור שאנשים עוברים במסיבות טבע, וכמו גם את אנשי הידע, השמאנים ואנשי הרפואה שמשתמשים בחומרים אלה זה עידן ועידנים כאמצעי לשינוי (טרנספורמציה) אישי, בטקסי מוות-לידה מחדש ובטקסי מעבר לבגרות. פרופסור ג'ונסון הנכבד בעצמו לא יכול שלא להודות שדווקא ההיבטים המיסטיים של החוויה הפסיכדלית תרמו יותר מכל ל"יעילות" החוויה.  לכן איך יוכל להפריד היבטים רוחניים או דתיים מהסשנים?

בעיה נוספת שעולה מהמאמר שלו היא הטענה כי "החרגה פסיכדלית" היא טעות. האם הקריאה שלא להציג דימויים בקליניקה היא לא חריגה? החוויות והחומרים הפסיכדליים הם קדושים מאוד ומיוחדים מאוד – ורק על ידי התייחסות לכך והכרה בכך שכן מדובר בתחום מיוחד ניתן לפתור באופן מלא את האתגרים שניצבים בפני החוקרים והמטפלים בתחום. מבחינה אתית אי אפשר שלא להסכים שהעוסקים בתחום צריכים לשמור על גבולות אתיים וקליניים נוקשים, אבל לא כל כך בטוח שהקודים הקיימים מספיקים.בגלל שזהו תחום טיפול שבו עולה הצורך למשל להחזיק למטופל את היד, לשבת איתו במשך שעות רבות בעוד שהוא עובר תהליך נפשי לא פשוט, בזמן שהמטופל נמצא במצב מאוד עדין ורגיש לסוגסציות – אולי דווקא כדאי להתייחס אליו במיוחד ולסמן גבולות טריטוריה חדשים. אולי כדאי לעשות זאת במסגרת קוד אתי חדש וייעודי? ייתכן שהשאיפה שלא להחריג את מדעי הפסיכדליה בתוך מדעי ההתנהגות היא כשל לוגי בדיוק מהסוג שג'ונסון מדבר עליו.


קרדיט לתמונה הראשית

Photo by Victor Freitas on Unsplash

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.