שנות ה-60 | הפסיכיאטריה מתנסה בLSD

מאמר ראשון בסידרה:

חומוס פטריות – בנבכי הפסיכדליה הישראלית

בראשית

הטריפ המתועד הראשון בארץ ישראל נעשה בשנת 1960 בבית החולים הפסיכיאטרי "טלביה", בירושלים, הוא היה חלק מניסוי שנערך לטובת מאמר, תחת הכותרת "תצפיות קליניות על LSD 25". המאמר פורסם בכתב עת "דפים רפואיים" של קופת חולים כללית, בגליון מיוחד לכבוד 10 שנים להיווסדו של בית החולים. כותב המאמר, דוד קרסילובסקי, לקח שלוש קבוצות של נסיינים: מתנדבים לרוב סטודנטים שעבדו בבית החולים, חולות פסיכוטיות (לדבריו), וחולות לא פסיכוטיות עם אפילפסיה. בניסוי, בעיקר רצו לראות מה החומר עושה, עם דגש על הקבוצה השלישית.
מקריאה של המאמר אפשר לראות כמה דברים על איך הפסיכאטריה בישראל ראתה את החומרים, הדבר המשמח הראשון הוא שכן היה להם מושג כלשהו על סט וסטינג, מחשבות על חדרי ניאון לבנים ועירומים, אווירה קרה ומנוכרת, כנראה נשארו מעבר לים. החדרים צוידו בכלי ציור ודאגו לאווירה חיובית ונוחה.

הדבר השני שמעניין לראות, הוא הגישה המחקרית שלהם. קרסילובסקי ועמיתיו התייחסו "לתכשיר" כחומר פסיכומימטי, כלומר "מחקה פסיכוזה", החומרים הפסיכדלים, לפני שנקראו "פסיכדלים", נתפסו כמחקי פסיכוזה, דרך האפקט הזה של החומר, גופים שונים ניסו לעשות דברים שונים איתו. הפסיכיאטריה האמינה שעל ידי שחזור הפסיכוזה של מטופל מסויים באופן מלאכותי, יהיה ניתן להבין מה הבעיה שלו, וכיצד ניתן לטפל בה.

הבשורה של יונה

מקרה נוסף המשוייך לבית החולים טלביה הוא אולי המקרה המפורסם ביותר בקונטקסט הזה של פסיכדליה, הטיפול בLSD של יונה וולך, שבעקבותיו כתבה את השיר "אם תלך במסע האל אס די", שלימים ייחשב אחד הקטרוגים הראשיים של האג'נדה הפסיכדלית, כמדגיש את הסכנות שטמונות בשימוש בחומרים. הסיפור של וולך הוא מורכב יותר מפשוט – בחורה עם הפרעות נפשיות שאושפזה בבית חולים פסיכאטרי. וולך עצמה וגם הסובבים אותה מתארים סיפור שונה, מורכב ומעט בעייתי. ב-1965, 5 שנים לאחר פרסום המאמר, פסיכיאטר בשם מרסל עשהאל, שעבד עם קרסילובסקי, הזמין את וולך לבית החולים במה שניתן להגיד להיום כסוג של "אשפוז סלב". עשהאל, רצה את המוניטין של אבחון וטיפול במשוררת הצעירה ומעוררת העניין, והציע לה להיכנס לאשפוז בבית החולים, ובתמורה לתת לה גישה לכל חומר פסיכואקטיבי שתרצה.

המשוררת הצעירה והסקרנית נענתה בחיוב. התיק הרפואי של וולך מתאר שקיבלה מסקלין וLSD בהזדמנויות שונות. בראיון איתה היא מתארת טריפ ציורי מאוד לאחר שנטלה 100 מיקרוגרם LSD, בה היא הזתה ציפור על גבי קיר החדר, וחשה האטה של הזמן, חוויות עוצמתיות מאוד, יחסית לעובדה שהכמות שהיא קיבלה היא סטנדרטית למדי. למרות החוויה הלא חיובית שלה מחומרים הפסיכדלים, ידוע שוולך לקחה לפחות עוד פעם אחת LSD עם סמי בירנבך והמאהב הצעיר שלה ג'ורג', בגגות של תל אביב, לאחר שיצאה מהאשפוז בטלביה.

כריכת הספר "מופע" של יונה וולך, בו גם "אם תיתקע במסע ל.ס.די

החוקרים שנשארו בארון

כחוקר, קיוויתי לומר שכאן התחילה לראשונה התנועה הפסיכדלית, שטיפולים בLSD היה אופייני לשנות ה-60, אבל לא הסתפקתי במאמר וסיפור זה. התחלתי לחפש אנשים שעבדו בטלביה באותם שנים, כדי לבדוק אם זו הייתה שיחת המטבחון של בית החולים בשנות ה-60. שמעתי לא מעט שמועות על פסיכאטרים צעירים שהיו עושים אסיד בחדרים של טלביה, אבל משמועות קשה מאוד לבנות מחקר. החיפושים שלי הובילו אותי לאדם בשם חיים דסברג, שעבד עם קרסילובסקי ועשהאל באותם זמנים. דסברג הוא גם פסיכיאטר שהתמחה בניצולי שואה, בעיקר הולנדים, ואף הכיר את ד"ר בסטיאנס שטיפל בניצולי שואה בהולנד, בעזרת LSD. "לא, אני לא זוכר ששמעתי על משהו בסגנון, וגם אם כן זה היה מאוד שולי". הוא ענה לי את התשובה שקיוויתי לא לשמוע. משברי הפרטים שאספתי על אותן שנים, אני יכול רק לדמיין חבורה של פסיכאטרים צעירים, שכנראה הצליחו להזמין קצת LSD מסאנדוז שבשוויץ, ועשו עם זה כמה דברים, אבל על מגמה של ממש, אי אפשר לדבר.

גם מבית החולים גהה, יצא מאמר תחת ידם של הנדריקוס וילביק ורות לנדאו, בו הן נתנו את החומר לקבוצה של 10 נשים (עוד פעם) שסובלות מפסיכוזה וסכיזופרניה. מעבר למאמרים אלו שעוסקים בעיקרם בעבודה עם LSD, ישנו אזכור של שימוש בLSD במאמרו של ויניק, שעוסק בסימפטום שנקרא אינפנטוסייד, כלומר רצח ילדים על ידי אמם. ישנה עוד חרושת גדולה של שמועות לגבי שימוש וטיפול בLSD בבתי חולים בישראל באותה תקופה, לדוגמא טיפול באלכוהוליזם בתל השומר – אבל שום דבר שניתן היה למצוא לו ביסוס מעבר לשמועה.

ממעט החומר המתועד לגבי עבודה פסיכיאטרית טיפולית בעזרת LSD, קשה מאוד לצייר תמונה מגובשת. יש נקודות מידע מעטות מדי, אולם תחושת הבטן שלי אומרת, שאם הדבר היה קורה בעידן הזה, בו כל המידע נאגר על מחשבים ועננים, היינו יכולים לקבל תמונה רחבה יותר של התופעה. אולם זה לא המצב, כל מה שנשאר (או כל מה שהצלחתי להניח את ידי עליו) הוא מאמרים שפורסמו, ותיקים רפואיים, שאליהם הגישה מוגבלת. כל מסמך אחר: פרוטוקולים של טיפול, מסמכים על הרופאים שעליהם נפוצו שמועות שטיפלו בחומרים האלו, כנראה כבר מזמן נגרסו.

כרגע כל מה שניתן לומר הוא, שהייתה מודעות לעניין ומספר מועט של פסיכיאטרים אף בדקו והשתעשעו עם החומר, היה זה סוג של ניצוץ שהדליק להבה קטנה, אשר כפי שנראה בכתבות ההמשך המשיכה והמשיכה, ובשלושים שנים האחרונות התגברה למדורה של ממש.


איתמר זדוף

דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, כותב תזה בנושא: הקהילות הפסיכדליות בישראל וביפן וטביעת רגלן התרבותית. מה שבעיקר מעניין אותי זה הביטוי המקומי לתופעה הפסיכדלית הגלובלית. ישראלי שעוסק בתרבות יפנית כבר קרוב לשני עשורים, גרתי ולמדתי ביפן 7 שנים, בהם התמקדתי באומנות הלחימה אייקידו, קובודו (אומנויות לחימה קלאסיות), ציור דיו, קליגרפיה ועוד. בארץ, אני מלמד אייקידו בפרדס חנה, ובימים הטובים גם מדריך טיולים ליפן ומתורגמן עסקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.