תור הזהב ההיפי-בוהמייני, 1967-73

כמו באמריקה

עד מלחמת ששת הימים, ישראל הייתה נקודה קטנה במזרח התיכון שלא מאוד עניינה את העולם הגדול שבחוץ. האידאולוגיה ששלטה כאן הייתה סוציאליסטית, ותמונות של סטלין עטרו את חדרי האוכל בקיבוצים. אולם ההישג הצבאי, הכיבוש של ירושלים, ותחושת הסולידריות הכללית שהייתה לעולם כלפינו באותם ימים, עוררה את תשומת הלב של העולם המערבי ובעיקר של הדוד סם שמעבר לאוקיינוס האטלנטי.

אחרי המלחמה החלו להגיע סטודנטים אמריקאים יהודים לישראל, חלקם להתחמק מהגיוס למלחמת וייטנאם, חלקם להתנדב בקיבוצים, וחלק הגיעו ללמוד כאן באוניברסיטה. אותם סטודנטים הביאו איתם את התרבות שלהם, את המוזיקה שלהם ואת הסמים שלהם. קבוצות השוליים הישראליות אימצו ואומצו על ידי התרבות האמריקאית ההיפית שהגיע לכאן דרך אותם סטודנטים. בתחילת הדרך היא הייתה של מתי מעט, קבוצות ספורדיות של היפים ובוהמיינים שפעלו במקומות שונים בארץ. בתוך העשייה והחיים של אותן קבוצות לפסיכדליה בהחלט היה מקום, אם בצריכה של החומרים עצמם או כהון תרבותי (הון תרבותי: עולם הידע שמתייחס לאותו חומר. לדוגמא: לא צריך להתאמן בקונג פו כדי להינות מסרט של ברוס לי. סרטיו של ברוס לי הן הון תרבותי של אומנויות לחימה).

יוצאים לדרך

בכתבות הבאות נחרוש את הארץ מצפון עד דרום, בחיפוש אחר הוזי פרקטלים ארוכי שיער, שנהנו מפסיכדליה כחומר או כרעיון תרבותי. בשנים שהיה עוד אפשר לפגוש את אלתרמן ב"כסית", שאילת היה מקום לברוח אליו, ולהקות צבאיות היה דבר שמקשיבים לו. התחנה הראשונה, הרחוב העליון של ראש פינה.

כמה אזהרות מסע לפני שיוצאים לדרך, למרות שהכתבות הבאות ידגישו ויתייחסו לאלמנט הפסיכדלי של התקופה, מבחינת חומרים, המלך הבלתי מעורער של אותם ימים היה ה"נאפס", חשיש. דבר נוסף, כדי שלא יהיו אי הבנות. מדובר על קבוצות שהייתה בהן פעילות פסיכדלית, ולא קבוצות עם אג'נדה פסיכדלית. מה ההבדל? ההבדל בין לקחת מדי פעם טריפ, כי יש, מאשר לקחת כדי לפעול ולקדם ולחפש בתודעה. מה שאני מנסה להגיד שהפסיכדליה הייתה ברקע אבל לא השחקן המרכזי באותם ימים. יאללה, לראש פינה.

ההיפים מגיעים לגיא אוני

בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, ראש פינה הייתה מאוכלסת למחצה, למעשה כל הרחוב העליון שלה ננטש. מספר משפחות של עובדי אדמה אכלסו את הרחוב התחתון והתפרנסו בדוחק מעבודת אדמה. ב1964, הגיע למקום אבי נווה, יהודי ממוצא אמריקאי, שעבד כצלם במחנה, והתאהב במקום. הוא קיבל אישור מראש המועצה להתיישב במקום והביא עימו קבוצה של כ30 אנשים, אמנים והיפים שביקשו לחיות בשקט בטבע, הרחק מהרעש של תל אביב. אותה קבוצה החלה לשפץ את הבתים ולחיות בהם. הם ניהלו אורח חיים היפי, עם טבילות עירום יומיות במעיינות, עישון של נאפס, ולעיתים רחוקות גם הרפתקאות פסיכדליות בחיק הטבע הפראי של ראש פינה באותם ימים.

ההתיישבות ההיפית בראש פינה ידעה גלגולים רבים, באחד מהגלגולים, קבוצה היפים שכינתה את עצמה "מציאות פלסטית" התיישבה במקום והתפרנסה מעבודות עור. סרטה של ליהי חנוך "חלומות ברחוב העליון" (שחלקים ממנו זמינים ביו טיוב), מראים יפה את האווירה של אותם ימים. בלי מים זורמים אבל פטיפון שעובד שעות נוספות, ילדים מתרוצצים ערומים ברחובות הנטושים של המושבה, לבוש אמריקאי של ההיפים מאותה תקופה, והרבה מילים על אהבה, שלום ואחווה. בדומה למקבילות היפיות בשאר העולם באותם ימים, ההיפים של ראש פינה מצאו מקום לברוח מהעולם, להתהלך עירומים ולצרוך סמים בלי מפריע.

דמויות רבות פקדו את ההתיישבות בראש פינה, גופל גירי ממייסדי תנועת הריינבואו בארץ, יוסף ספרא ממקימי נאות סמדר, הזמרת דרורה חבקין ששרה בגנות הגבריות הצה"לית בנגינת אקורדיון פלמחניקית, אהוד בנאי הטרוברדור הכנעני, ובקונטקסט שלנו נחמן פרקש, שהיה ידוע בכינויו "אלוף הבריחות", אחד מהעבריינים הססגוניים ביותר שידעה ארצנו. פרקש התיישב תקופה במושבה ההיפית, ומשיחות עם חלק מהמתיישבים באותם ימים, כנראה גם היה זה שדאג לארגן את החברים בחומר זה או אחר.

בקשר לחומרים הפסיכדלים שנצרכו בראש פינה באותם ימים, משיחות עם יושבי המקום, הבנתי שלא מדובר בתופעה של דליקות המוניות וריקודי מדורה עם עישונים מורחבים לאור ירח, אבל כן היה שם מדי פעם וכשהיה, עשו. עם החיבור לתנועה ההיפית העולמית, והמקום של ראש פינה בתחילת דרכה. אפשר לומר שזה כמעט מתבקש. אחת המרואיינות שלי, שראיינתי דווקא בקונטקסט התל אביבי, סיפרה שהיה טרנד לעלות צפונה כדי לעשות אסיד בחיק הטבע, שזה משהו שהיו עושים באותם ימים.

הסיפור על ראש פינה הוא מאוד מיוחד בעיני, כי אם נסתכל בראי הזמן, זוהי ציונות של יישוב הארץ, כמעט בעל כורכה. צעירים שמזוהים עם תרבות קוסמופוליטית אמריקאית, שבמידה רבה אינם רואים את עצמם כחלק מהתנועה הציונית, אלא דווקא תנועת הנגד הצעירה, הגיעו ויישבו את הארץ. ובזכותם ראש פינה הפכה להיות מה שהיא היום.

תחנה הבאה: חיפה.

 

איתמר זדוף

דוקטורנט באוניברסיטת חיפה, כותב תזה בנושא: הקהילות הפסיכדליות בישראל וביפן וטביעת רגלן התרבותית. מה שבעיקר מעניין אותי זה הביטוי המקומי לתופעה הפסיכדלית הגלובלית. ישראלי שעוסק בתרבות יפנית כבר קרוב לשני עשורים, גרתי ולמדתי ביפן 7 שנים, בהם התמקדתי באומנות הלחימה אייקידו, קובודו (אומנויות לחימה קלאסיות), ציור דיו, קליגרפיה ועוד. בארץ, אני מלמד אייקידו בפרדס חנה, ובימים הטובים גם מדריך טיולים ליפן ומתורגמן עסקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.