כניסה לתוך הריק – ביקורת סרט

"כניסה לתוך הריק״ (Enter the Void)

תסריט​ ובימוי​: גספר נואה (Gasper Noe)

יפן, 2009

״מכל העקבות, טביעת הרגל של פיל היא הגדולה ביותר; מכל המחשבות, ההגות במוות היא הנעלה
ביותר." (מסורת בודהה). הסרט, ״כניסה לתוך הריק״ מצולם להפליא באחת הערים המודרניות בעולם – טוקיו. ולדברי גספר נואה, אחת הערים הצבעוניות והנוצצות בעולם. סרטיו של נואה נוטים להיות שנויים במחלוקת על ידי המבקרים, בעיקר בשל
סצנות מלאות ביחסי מין ואלימות.

בין התסריטים המוכרים שלו: ״אחד נגד כולם״, ״אהבה״, ו״בלתי הפיך״. הסרטים שנואה מצלם, מביים ועורך, פולשים לטריטוריות של סרטי הפורנו ויש הכותבים כי נואה ״רומס בדרכו כל נורמה של תקינות פוליטית״. הסרט ״כניסה לריק״ עושה שימוש רב של דימויים בהשראת חוויות סמים פסיכדליים. הסרט מנסה להציג את הקו בין מציאות לדמיון
ונראה כי הוא מנסה לערער על גבולות "ההיגיון". המפיקים של הסרט כללו אפקטים חזותיים שהופקו
על ידי Compagnie BUF אשר סיפקו את ההדמייה הממוחשבת לקטעים הטכנולוגים המורכבים,
פסקול הסרט הוא קולאז' של מוזיקת פופ אלקטרונית.

סרטיו של נואה הם ייחודיים ומקוריים אין ספק כי הוא חורג מהז׳אנר המקובל בתרבות
המיין-סטרים ומצליח לשלב בין הז'אנרים השונים של עולם הקולנוע. נואה מגדיר את הסרט
כ״מלודרמה פסיכודלית״ בעוד שנראה כי רוב המבקרים מסכימים כי הסרט משלב בין דרמה, אירוטי
(סקס), מדע בדיוני.

התסריט מתחיל עם אוסקר (נתנאל בראון) ואחותו לינדה (פאז דה לה הרטה) שהגיעו לאחרונה לעיר טוקיו, ׳אוסקר׳ הוא סוחר סמים בתחילת דרכו ו׳לינדה׳ עובדת כחשפנית במועדון לילה.

בסצינות הראשונות של הסרט אוסקר מגיע לבר שנקרא ה״ריק״ ושם הוא נתפס ונורה בחזה על ידי
המשטרה. כשהוא שוכב גוסס עולים בראשו חזיונות ילדות רבים ובהם ההבטחה שהוא נתן לאחותו
כילד שהוא לעולם לא יעזוב אותה. ככל הנראה בעקבות נאמנותו להבטחה זו, רוחו מסרבת לנטוש
את עולם החיים, והרוח מרחפת מעל העיר, משוטטת ברחובות ועוברת דרך גבולות של דירות,
מועדוני לילה וחדרי מלון.

סרטו של נואה מזמין קשר וחיבור לאספקטים שונים מהתרבות הבודהיסטית ומתייחס לספר
ה״חיים והמתים הטיבטי״. קיימות בסרט מן השאלות הפילוסופיות והיבטים כגון רוחניות, פסיכולוגיה,
דת, מדע והטכנולוגיה המודרנית. בסרט אפשר למצוא חלק מהמאפיינים של בתי הקולנוע
הפוסט-מודרנים, אמונתי, המשלב פורנוגרפיה ברוטאלית ואינטימית. הסרט מנסה לחשוף את הנפש,
החזיונות והסיוטים של האדם ה״גוסס״ ובמקביל לנסות ולהציג את העולם המקביל שהרוח עוזבת
את הגוף.

הספר, וגם הסרט, מתייחסים למוות כעוד ״צעד״ בחוויות של ״הרוח הנצחית״ לפי תיאורים בספר
על העולם הבא, ה׳רוח׳, במסעה, נמצאת בתהליך של כמה שלבים כשהשלב הסופי הוא ׳גלגול
נשמות׳. התפישה הרוחנית בנוגע למוות של המזרח שונה מהתפישה המערבית הרואה במוות
כתהליך מפחיד והמון פעמיים מצטייר כשיח טאבו, לעומת זאת תפישת המזרח רואה במוות טהרה
וקדושה. ספר זה, שימש השראה לכתיבה של ספרות בדיונית אך גם הפך לטקסט דתי עבור תרבות
ההיפים של שנות ה-60 כאשר הוא משמש כמדריך אנשים בטריפ פסיכדלי קולקטיבי בהשפעת ה-
.LSD

הסרט מציע לקהל חווית צפייה שונה, דרך נקודות מבט משתנות, בסצינת הפתיחה אוסקר
קורא ללינדה והוא שואל אותה אם היא רוצה לדעת איך טוקיו נראית מלמעלה, ״אומרים שעפים
כשמתים״. לינדה עונה לו שהיא מפחדת לדעת. הצופה מביט בפניה של אחותו דרך עיניו של אוסקר
כאשר הצפייה מלווה בהבהובים (עפעופי עיניים). תפישה זו מציגה את האופן בו רבים מהסרטים
מצולמים כיום, ובפרט סרט זה, המראה כי ביכולתו של התסריט להשפיע על מנגנוני התפיסה של
הצופה במהלך הצפייה. הטכנולוגיה מאפשרת לצופים לדמות את ההזיות השונות ומצליחה לערער
על פרספקטיבות קיימות. הצופה חווה מצב של ״סוטול״ ומקבל הצצה וראייה מזווית ״טהורה״,
קליידוסקופית המלווה במעגליות, מנדלות והולגרמות.

אחת הסצינות מציגה את לינדה כשהיא עוזבת את דירתם. אוסקר מחזיק במקטרת עישון, מדליק
אותה והצופה יוצא איתו לטריפ צבעוני וזוהר של כ-5 דקות. דיווחים דומים על החוויה שהוקרנה לצופה
התקבלו בספריו של המחבר קרלוס קסטנדה, שסיפר על התנסות עם סמים
פסיכדלים ובמיוחד עם קקטוס ה״פיוטה״.

נואה מאשר בראיון שנעשה איתו, כי מטרת הסרט שלו ״היתה לעורר מצב תודעה אפשרי שונה בתוך
מוחו של הצופה״. הסרט אמור לאפשר את השינוי בתפיסה האנושית כלפי המוות/מסעות פסיכדליים
ולשנות את המצב הנתון.

לכאורה, הסרט מציג סצנות חיים לא פשוטות ואף חריגות אסתטית, מוסרית, פוליטית ומגדרית.
נראה כי הסרט מאפשר לצופה לחשוב או לחקור את טבעו של ״להיות״ או ״להיות כלום״ (החלל
שביניהם).

גם אופן הצילום תורם לכך בחלוקת זוויות הצילום למצבים משתנים. למשל, הסרט מתחיל במצב
ראשון בו הצופה אינו ״זוכה״ לראות את פניו של השחקן, אלא צופה מנקודת מבטו של השחקן.
הצופה חווה הבזקים שחורים (הבהוב) ושומע את זרם המחשבות של התודעה המפרשות את
השיחה בין אלכס (סיריל רויי) ללינדה. הצפייה דרך עינו של אוסקר, הבהובים אלו
המייצגים עפעוף העין, ביחד עם שמיעת מחשבותיו של השחקן מציבה את הצופה בתוך התודעה
של אוסקר.

הסרט מתקדם ומתפתח עם מותו של אוסקר. כשהוא נורה בשירותי ה״ריק״ הופך אוסקר להיות
״לצד עצמו״. זווית הצילום משתנה בשלב זה, כאשר אוסקר, עולה באופן ״מודע״ או ״לא מודע״. זמן
המוות של אוסקר מאוד מעורפל כאשר הצופה ממשיך לשמוע את תודעתו של אוסקר וחווה את
הבילבול שלו עצמו כשהוא מנסה להבין האם הוא גוסס או שהוא נמצא בתוך טריפ פסיכדלי תחת
השפעת החומר הפעיל DMT.

לאחר סצינת המוות הראשונה שצולמה כולה מזוויתו (פרספקטיבה) של אוסקר, המצלמה
מתנתקת מגופו הגוסס (כרוח), מרחפת ומביטה בגופו הגלום מחוץ לגוף. ברגעים אלה של ״תפיסה
עצמית״ אפשר לראות בשינוי הראשון של אוסקר, מן הקיימות, הפיזי, אל תודעתו המשתנה עד
להבנה שהוא מת. הסרט מציג את שלבי המדרגות בהן הרוח מתקדמת, אך במקרה זה, רוחו,
מסרבת לעזוב את עולם החיים ומתוך כך אוסקר מתחיל לעלות חזיונות באופן לא כרונולוגי של חייו
כשהוא רואה עצמו כ״אדם שני״ וצופה ביחד עם הקהל דרך חלקו האחורי של ראשו (העורף). הוא
מעלה, הן את הסיוטים הקיימים בנפשו (תאונת הדרכים של הוריו) והן חוויות נוסטלגיה וגעגוע
לאידיאל (יניקת חלב אם).

צילום הזווית של ״האדם השני״ ממשיכה לאתגר את הצופה ומרחיקה את הצופה מהבנה של
רגשותיו של השחקן. דוגמה בולטת לכך היא הישיבה של ויקטור מול אוסקר כאשר ויקטור (אוולי
אלכסנדר) מאשים את אוסקר שהוא שכב עם אמו. התשובה לא מגיעה באופן
מיידי ולמרות שאיננו רואים את פניו של אוסקר, השתיקה הלא נוחה מוסיפה להבנת התשובה.
בהמשך הסרט, אוסקר נע, מרחף, חולף על פני טוקיו באופן חופשי, רואה את השפעת מותו על
הדמויות השונות, קרובות או רחוקות אליו, כשהוא מרחף, הוא עובר בין חללים שונים/חדרים בבתי
מלון עם שמות שונים כגון ״אהבה״. הצבעים של הנוף והתאורה המתקבלת מעל העיר הם צבעונים
(פסיכדלים) עזים, זוהרים ובולטים. צפייה בסצנות אלו יכולות לעלות שאלות על אסתטיקה ומוסר.

פגיעה או העצמה של הגוף האנושי. ככול שחולף הזמן בסרט הפרספקטיבה שלו (אוסקר) נעדרת
והוא ממשיך לראות את עקבות חייו (של אוסקר) על אלה שהותיר אחריו. נראה כי היוצר הקפיד על
מיזנסצנה בו הצופים נתונים להופעתם של ההזיות הפסיכדליות כדוגמה בחזית (או מאחורי) עיניו של
אוסקר כשהוא חווה את טריפ ה-DMT או ברצף התמונות המתארות זרמים זוהרים של אנרגיה
קוסמית הנובעת מאברי המין של זוגות מזדווגים.

הסרט משלב סצנות שבו המסך עובר מנקודת מבטו הבלעדית (סובייקטיבית) של אוסקר לנקודת
מבט בו הוא מצליח להיכנס לראשים של דמויות ואובייקטים אחרים בסרט, למשל, הוא נכנס לאחותו,
לינדה בחלום וירטואלי שבו היא מדמיינת את אוסקר חוזר מן המתים בדמות זומבי. לינדה לא
מצליחה לאחוז באמונה בעובדה שאחיה הוא בדמות אפר. הסצינה מציבה את לינדה בתפיסה
הפולחנית המקובלת של שריפת גופות ושמירת האפר, שאלה שעולה בין טיהור ללכלוך, ומשתקפת
דרך מעשיה של לינדה. לינדה מחליטה שזה לא אח שלה אוסקר, שנמצא בצנצנת האפר ושוטפת את
האפר בצנרת. בסצנה אחרת היא אומרת: ״הייתי מתאבדת כבר אם לא הייתה לי התחושה שהוא
נמצא לידי״. משפט זה יכול לשקף מחד מחשבה מוכרת בזרמים מסוימים חוויה דתית, בו כל העולם
המקובל מתמזג עם חפצים, הכול מתמוסס, התודעה מתמזגת ואינה מנסה להפריד או לסדר
קטגוריות ומאידך חוויה כתוצאה משימוש בהלוצינוגנים. עולה שאלת האימננטיות בו אוסקר מתמזג
עם ״הוויה״, עם החומר בהבנה המשתלבת דרך הריק/חלל או לא.

דוגמה נוספת לפרספקטיבה סובייקטיבית, כאשר המצלמה עוברת אל ראשו של אלכס כשהוא
מקיים יחסים עם לינדה ובכך נקודת מבטו דרך אלכס אל פניה של אחותו. משם המצלמה עוברת
לרחם של לינדה, כשהמצלמה מתבוננת בקצה הפין של אלכס כשהוא משליך זרע לתוך גופה, דרך
זרע מיקרוסקופי בצינורית השחלה עד שמתקבלת הביצית.
בכדי לדבר על סצנה זאת, צריך גם להזכיר את הרקע הכללי בו קיימים שני אחים הקרובים בגילם,
חווים את אובדן הוריהם ויוצרים תלות קיומית אחד בשני. הסצנות מתארות ביניהם יחסים על גבול
דק לגילוי עריות. לאורך הסרט רואים את אוסקר צופה באחותו החשפנית וגם עד לאקטים המינים
שלה, כשבאחת הסצינות הוא חווה את זה מתוך גופו של החבר הטוב שלו. בראיון עם יוצר הסרט
הוא מסר שהוא אינו רואה זאת כיחסי עריות, אלא כשתי נשמות צעירות אבודות שזקוקות לאהבה.
הוא מתאר זאת כשניים שיצאו מאותו הרחם והם כמו שני צדדים של ישות אחת ומותו של אוסקר או
לינדה יהיה כמו אובדן של איבר עבור האחר.

לקראת סוף הסרט ״המצלמה״ עוברת מן העובר בתוך הרחם, אל תהליך הלידה כבשסופו של
הסרט אוסקר נעדר או בטל מתוך הסרט וכבר לא רואים את החלק האחורי של ראשו עם הבהובים
דועכים וקול עמום.

במסעו מ"אני" ל"אימננטיות"/הריק, אוסקר הופך לאחד (מכלול כל הקיים לעומת הישות
הסובייקטיבית שלו). נואה מסביר כי הוא מאמין שהכימיקל DMT מופרש במוח האנושי באופן טבעי
כאשר חולמים או מתים. על פי טימותי לירי ועמיתיו, בהשראת התנסות
פסיכדלית ב- 1964 עם חומרים כימים אחרים, ובהתבסס על ״ספר החיים והמתים הטיבטי״ כמדריך
לשימוש בהלוצינוגנים, טקסים אלו המתקיימים בשנות ה-60 הם ניסיון לרגע להכין את אלו שרוצים
לחוות את הגבול בין סובייקט לאובייקט נעלם (הופעת הריק) המלווה בתחשות שונות. כמובן שקיימת
הטענה המקבילה וההסבר ל״אובייקטיביזם״ בעקבות השפעת סמים ושאלו לא יהוו אמצעי
״אמיתי״ למה שרואים בתנאים אלו ובפרוש לא יהיו אמיתיים אלא, פרי הדמיון.

אם ״ספר החיים והמתים הטיבטי״ הוא באמת מדריך חיים ועוזר לאנושות לראות ״בין״ ושאנחנו
יחד או עם הריק אז כך שאולי גם הסרט משרת איזה פונקציה ״רוחנית״ דומה.
למרות שסרטי פולחן אינם מחויבים לעסוק באופן ישיר בדת, בסרט רואים קשר לספר ״החיים
והמתים הטיבטי״. אין זאת הטענה כי זהו סרט דתי אך בהחלט יש כאן סרט שעוסק בנושאים
הומניים, אנושים הפונה לאנשים חילונים ודתיים, ומנסה להאיר את אמונתם.
הסרט יכול לעזור לצופה לחשב את מקומו בעולם, לעזור להתוות או לנטוש את האגו המוחלט. יש
כאן סרט המציג סצנות שלפעמיים מצטיירות כקשות בעולם החיים כמו תאונת דרכים, יתומות, גילוי
עריות, סקס (יצר), סמים, יחסי חברות וכו'…

הזיות כפירותיהן של מחשבות התודעה בלבד אל מול החוויה בפרשנותה כסובייקטיבית מתערבבת עם
שאלת ה״אמת״. הסרט יכול להכווין אותנו ביחסים ובמעשיים החברתיים מהסיטואציות הכי בנליות
בחיי היום יום עם זאת ללא ספק הוא אינו מציג את הקולנוע ה״בטוח״ שמשמר את הקהל שלו עם
הסיפור המוכר, אלא מציג את חווית הסמים והמוות כחוויה עמוקה, צבעונית, מצחיקה ומעוותת בו
זמנית.

מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי מאת רינפוצ'ה סוגיאל בהוצאת גל:
״אתה הולך במדרכה, רואה בור ונופל לתוכו, אתה כועס מאשים את עצמך.
אתה לא יוגע איך לצאת ולוקח לך הרבה זמן לצאת.

אתה הולך במדרכה ולא רואה את הבור ונופל לתוכו, אתה מאשים את עצמך
ולוקח לך הרבה זמן לצאת.

אתה הולך במדרכה ולא רואה את הבור ונופל לתוכו, אתה מאשים את עצמך
ולוקח לך הרבה זמן לצאת.

אתה הולך במדרכה, רואה בור ונופל לתוכו, אתה לא מאשים אף אחד ולוקח
לך שניה לצאת.
אתה הולך במדרכה רואה בור ועוקף אותו.

אתה הולך ברחוב אחר״.