מחקר חדש ומקיף סקר את כל הידוע למדע על השפעות המיקרודוזינג – נטילת מינונים מזעריים של תרכובות פסיכדליות, בעיקר ל.ס.ד ופסילוסיבין באופן חוזר ונשנה לאורך תקופה זמן ממושכת במטרה להביא לשינוי חיובי, והתוצאות אינן מעודדות.

בעוד רבים בחוגים הפסיכדליים פונים לפרוטוקולים של מיקרו-מינון כפיתרון למגוון בעיות כגון דיכאון, חרדה ומצבים אחרים, וזאת למרות כי מעמדן החוקי של תרכובות אלה בעשרות השנים האחרונות לא איפשר מחקרים מקיפים – מהמחקרים שכן בוצעו עד כה, על בני אדם ועל עכברי מעבדה מסכנים, עולות יותר שאלות מתשובות.

הקולות בעד מדברים על שיפור ביצירתיות ובהשפעה חיובית על מצב הרוח ועל שיפור בתהליכים קוגנטיביים כגון ריכוז. אך מדעית – העדויות בעד הן אנקדוטליות, רק מחקרים ספורים בחנו את הנושא ואין אפילו הגדרה מדעית מוסכמת לגבי מהו אותו מיקרו-מינון חמקמק.

החוקרים, ובראשם ד"ר קים קויפרס (Kuypers) מהפקולטה לפסיכולוגיה ולמדעי המוח באוניברסיטת מאסטריכט בהולנד, בחנו את העדויות המדעיות הזמינות בניסיון למצוא תשובות למספר שאלות דוחקות, כגון סוגיות של בטיחות ויעילות, וכמו כן לספק קווים מנחים למחקרים עתידיים.

לסיכום, החוקרים טוענים כי למרות הכותרות שהדהדו דיווחים אנקדוטליים, הן היעילות והן הסיכונים הפוטנציאליים של חומרים אלה לא נבדקו מדעית, והמידע עליהם חסר מכמה היבטים. מחקרים עתידיים – שיבחנו מטופלים לאורך זמן ויאפשרו בידוד טוב של המשתנים, שיכללו פרמטרים ביולוגיים כגון ההשפעה על קצב הלב ומעקב אחר תפקוד הקולטנים העצביים, כמו גם פרמטרים קוגנטיביים ופסיכולוגיים, עשויים לשפוך אור – הן על התוצאות החיוביות העשויות להיות לשימוש בפרוטוקולים אלה – והן על ההשלכות השליליות האפשריות של המיקרודוזינג.

במחקרים, העלו החוקרים מספר שאלות טובות, אשר נסקור פה בקצרה. את המחקר המלא אפשר למצוא כאן.

שאלה מס' 1: מהו מיקרו-מינון?

המונח מיקרו-מינון הוא מונח ייחודי לתחום הפסיכדליה. מסקירת הספרות וההגדרות המדעיות זיהו החוקרים שלושה היבטים למושג:

א. השימוש במינון נמוך, מתחת לסף התחושה, אשר אינו פוגע בהתנהלות היומיומית התקינה של האינדיווידואל.

ב. תהליך שכולל נטילות חוזרות ונישנות של החומר.

ג. כוונה מצד המתנסים לרווחה אישית משופרת, לשיפור קוגנטיבי או לסיוע לתהליכים רגשיים.

עם זאת, כאשר העמיקו החוקרים לתוך סוגיה זאת, הם גילו שלא ברור כלל מהו אותו מינון מזערי, אשר מצד אחד יוצר השפעה על מצב הרוח אך מצד שני אינו מביא לשינוי תפיסה משמעותי. לדוגמה הביאו החוקרים מחקר שנעשה ב-2011 על ידי ד"ר גריפיתס ואחרים, והראה כי פסילוסיבין, בכל מינון שנבדק, יצר שינויים פסיכולוגיים ופיסיולוגיים בקרב המתנסים. מסקירת מחקרים אחרים בהם נעשה שימוש בפטריות פסילוסיב גולמיות, התקשו החוקרים לזהות את מינון החומר הפעיל שניתן למשתתפים.

עם זאת, על בסיס סקירת הספרות, הוגדרו במחקר הנוכחי מינונים של פסילוסין, ל.ס.ד, איבוגיין ו-DMT לפי רמות חוזק משוערות, ויש לקוות כי מחקרים עתידיים יישרו קו פחות או יותר עם הממצאים האלה לצורך ההתקדמות.

שאלה מס' 2: באיזו תדירות ניטל המיקרודוזינג?

גם כאן, גילו החוקרים חוסר אחידות בפרוטוקולי השימוש במיקרודוזינג ברחבי העולם. החוקרים זיהו שלושה פרוטוקולים עיקריים שבהם נעשה שימוש. הפופולרי שבהם היה פרוטוקול "פאדימן" (Fadiman) לפיו ניטלת מנת מיקרו מינון במשך יומיים ברציפות, ואחריהם יומיים ללא נטילה. גישה אחרת הייתה גישת "ימי השבוע", לפיה ניטלת מנת המיקרו מינון מדי יום במהלך השבוע, א' עד ה', והפסקה בימי שישי ושבת. משתמשים אחרים נטלו את מנת המיקרו-מינון יום כן, יום לא, לסירוגין. גם משך הנטילה היה מגוון בקרב המתנסים, משבוע אחד ועד לשנתיים.

החוקרים ציטטו מחקר שפורסם מוקדם יותר השנה ובו עלה כי מחצית מנוטלי המיקרודוזינג שבחרו לענות על השאלון פעלו לפי לוח זמנים שהציבו בעצמם.

שאלה מס' 3: אילו מחקרים מבוקרים נעשו עד כה?

מעטים המחקרים המבוקרים, כפולי הסמיות, שנעשו על מיקרודוזינג. מחקרה של ד"ר סטליאנה ינקייבה (Yanakieva) מ-2018 הראה כי ל.ס.ד, גם במינון מזערי של 5 מיקרו-גרם, הוביל לשינויים בתחושת הזמן בקרב המתנסים. זאת בהשוואה לקבוצת ביקורת במסגרת ניסוי כפול סמיות.

מחקר אחר שסקרו החוקרים בחן מתנסי מיקרודוזינג במסגרת שימוש הנאתי, (פרוצ'זקובה, 2018) אך המחקר סבל מכמה בעיות מתודולוגיות, בעיקרן היעדר קבוצת ביקורת וחוסר הוודאות באשר למינון החומר הפעיל שניתן.

במחקרים אחרים שכן היו בהן קבוצות ביקורת ובקרה על רמות החומר הפעיל, בהם נבחנו סוגיות הבטיחות והיעילות של פסילוסיבין, נוסו מנות גבוהות יחסית של חומר פעיל, בהן כן הייתה השפעה על התפיסה התחושתית של המתנסים, ולא נבדק התחום התת-סיפי.

במספר פורומים גדולים באינטרנט אותם סקרו החוקרים, דיווחו מתנסי מיקרודוזינג על תוצאות חיוביות כגון שיפור ברמת האנרגיה, במצב הרוח, ביכולות הקוגנטיביות, ביכולות הריכוז, התמודדות עם לחצים, יצירתיות, מודעות רוחנית, תפוקה, יכולות שפה, מערכות יחסים ואף שיפור הראייה. יתרה מזאת, המתנסים דיווחו על הקלה בתסמיני דיכאון, חרדה, התמכרות, ועל הקלה מכאב. כמו כן מנו המתנסים מספר השלכות שליליות, בראשן סוגיות החוקיות של התהליך, סטיגמה, חוסר נוחות גופנית, חרדה, גריית-יתר, הפרעות קוגנטיביות, קושי רגשי וחוסר ביטחון באשר להשפעת התהליך. אך כאמור, אלה דיווחים אנקדוטליים ואינם מבוססים מתודולוגית.

שאלה מס' 4: האם נעשו מחקרים רלוונטיים על בעלי חיים?

אכן, בשנים האחרונות נעשו מספר מחקרים על בעלי חיים, בעיקר עכברושי מעבדה מסכנים, שבחנו השפעה של מיקרו-מינון של תרכובות פסיכדליות שונות. מחקר מיקרו-דוזינג של פסילוסיבין על עכברושים גילה כי עכברושים שקיבלו את המנה הפגינו סימני חרדה קלים. החוקרים ציינו כי לא ברור האם על בני אדם תהיה לחומרים אלה השפעה דומה וכי יש לבחון את התוצאות בהקשר תרפויטי.

מבחינת התנהגותם של עכברושי מעבדה מסכנים שקיבלו מינונים נמוכים של DMT מדי יומיים במשך חודשיים, הסיקו החוקרים כי לחומר עשויה להיות השפעה כמפחית סימפטומים של פחדים וחרדות, אך לא ברור האם ההשפעה תהיה דומה על בני אדם מבלי להוסיף מעכבי MOA לתזונה, אשר מאפשרים ל-DMT לעבור את מחסום הדם-מוח בבני אדם.

שאלה מס' 5: מהן ההשפעות הפרמקולוגיות של התרכובות הפסיכדליות בשימוש במיקרו-מינון?

גם לגבי שאלה זאת, טוענים החוקרים, אין בידנו כיום מידע מחקרי מספיק, עקב המגבלות על המחקר על פסילוסיבין ועל מולקולות פסיכדליות אחרות מאז הוגדרו כסם מסוכן שאחזקתו אסורה ב-1968.

עם זאת, תהליך הפירוק של הפסילוסיבין (שאינו עובר את מחסום הדם-מוח) לפסילוצין בכבד ידוע, ומסקירת הספרות קבעו כי מנה פומית (בנטילה דרך הפה) פעילה מינימלית היא תלויית משקל ונעה בקירוב בין 4 מ"ג ל-10 מ"ג של חומר פעיל בבני אדם. זמן ההשפעה נע בין 20 ל-60 דקות. השפעת החומר הפעיל נמשכת כ-4 שעות עד 7 שעות בדרך כלל במתן מנה מלאה. במינונים נמוכים במיוחד (VLD) שנבדקו נמשכה ההשפעה עד 6 שעות.

שאלה מס' 6 – האם מיקרו-דוזינג הוא בטוח?

לגבי פסילוסיבין, לשמחתנו, עד כה לא התבצעו מחקרים קדם-קליניים על מכרסמים כדי לבדוק את סוגיית הבטיחות של החומר מבחינת תופעות לוואי והשפעות שליליות. לא היה צורך בכך, על רקע היסטוריית השימוש האנושי הארוכה בפטריות הקסם בתרבויות שונות ללא נזקים לכאורה.

נעשו מספר מחקרים לא קליניים אשר בחנו את פרופיל הבטיחות של הפסילוסיבין. מהם עולה כי הסיכון לאירוע לבבי על רקע חסימת תעלת האשלגן hERG נמוך במינונים נמוכים של פסילוסיבין.

סיכון אפשרי נוסף, המזוהה עם הפעלה חוזרת ונשנית של קולטני הסרוטנין 5-HT2B, הוא של התפתחות מחלת לב מסתמית (Valvulopathies) אשר הובילה באחרונה להורדה מהמדפים של כמה תרופות מדף שפעלו על מנגנון זה כגון Methysergide. גם הפסילוסיבין מפעיל קולטן זה, בין היתר, והחוקרים מצפים לראות מחקרים קדם-קליניים במכרסמים אשר יבחנו את הסיכון להתפתחות בעיות לב בנטילה חוזרת ונשנית של מינון מזערי. חשוב לציין כי מהמחקרים שנעשו עד כה על פסילוסיבין, לא נצפו כלל עדויות להתפתחות מחלות לב מסתמיות.

במחקר על ל.ס.ד. התמונה שונה. מולקולה זאת, בה משתמשים רבים בעולם למטרות מיקרו-דוזינג, נבדקה די ביסודיות על מכרסמים. באופן מדאיג, במיוחד עבור העכברים, מכרסמים שקיבלו חומצה ליסרגית חומצה ליסרגית דימתילאמידית, גם במינונים נמוכים, מדי יום במשך מספר חודשים הפגינו שינויי התנהגות שליליים שנמשכו גם שבועות וחודשים לאחר שהפסיקו לקבל ל.ס.ד. שינויים אלה כללו תוקפנות מוגברת, מראה מרושל ומלוכלך, אנהדוניה (חוסר יכולת לחוות הנאה) ותגובתיות-יתר. יתרה מזאת, מניתוח של ביטויי גנים עולה כי החומצה מפיקה שינויים בגנים המזוהים עם סכיזופרניה ודיכאון דו-קוטבי, שניצפו חודשים לאחר תום הנטילה (Martin, 2014). כמובן שעולה כאן השאלה האם אפשר בכלל להשוות בין מחקרים על מכרסמים ובין בני אדם, ולא ברור האם השפעות אלה בכלל יחולו על בני אדם במיקרו-מינון.

ישנו חשש נוסף, מציינים החוקרים, והוא מההיבט הפסיכולוגי. במחקרים ראשוניים על בני אדם, נטילת מינונים גבוהים של מולקולות המפעילות את קולטן הסרוטנין 5-HT2A הובילה בחלק מהמקרים לתופעות פסיכולוגיות שליליות בטווח הקצר אשר הובילה את החוקרים לטעון כי מולקולות אלה יוצרות מצבים אקוטיים דמויי פסיכוזה וסכיזופרניה. לצערנו, השאלה האם הפעלה חוזרת ונשנית של הקולטנים הללו עלולה להוביל לתופעות דומות עדיין לא ברורה.

כמו כן, ואף כי בבני אדם היחס בין מינון יעיל ובין מינון קטלני של ל.ס.ד ובפסילוסיבין הוא גבוה – כלומר המינון ה"נורמלי" לנטילה אינו מתקרב למינון שעלול להרוג – במינונים סופר-אולטרה גבוהים כמו אלה הניתנים בחוסר הסכמה לחיות מעבדה אומללות החומרים האלה רעילים ויכולים להרוג.

שאלה מס' 7: אילו קולטנים מעורבים בפעילות של מיקרו-מינון של פסילוסיבין?

הפסילוצין נקשר למספר קולטני סרוטנין, לנשאים (טרנספורטרים) של הסרוטנין ובאופן חלקי גם לנשאי הנוראפינפרין. במוח, מפוזרים קולטנים אלה באופן נרחב באזורים שונים של המוח, אשר להם מיוחסות ההשפעות ההתנהגותיות והנוירו-פסיכולוגיות של המיקרו-דוזינג.

כאן נכנסים החוקרים לסקירה מקיפה של קולטני הסרוטנין השונים, מבלי להתייחס לשאלה נוספת כללית העולה מכאן – האם מנטילת מיקרו-דוזינג אנחנו שואפים לנטילת מינון נמוך שיפעיל באופן מלא את כל הקולטנים הללו, או שאנחנו שואפים למינון מזערי מתחת לסף ההשפעה אשר לא יפעיל כלל מנגנונים אלה? מובן שמבחינת החוקרים, חומר אשר אינו פעיל אינו יכול להיות פעיל – זאת סתירה. מבחינת הקהילה הפסיכדלית, אני חושב שאולי מדובר בניסיון כלשהו להפעיל את מנגנון הפלצבו (תרופת-דמי), אשר כידוע, מוביל לשיפור במצבם של כ-30% מהאנשים הנוטלים טיפול כלשהו, גם אם מדובר במים או בקפסולת סוכר, מתוך מחשבה ואמונה שהדבר עשוי לעזור להם.

שאלה מס' 8: האם יש תוקף ביולוגי לטענות באשר ליתרונות המיקרו-מינון של חומרים פסיכדליים?

מעטים המחקרים שבחנו את הבסיס הנוירו-ביולוגי של המולקולות הפסיכדליות ברמת קולטן הסרוטנין 5-HT2A. עבודות חדשות על ל.ס.ד ועל DOI הראו כי חומרים אלה יוצרים פעילות נוירולוגית מוגברת ומורכבת בין אזורים שונים של המוח, וכי מבחינה התנהגותית, עשויות להיות לכך השפעות מרחיקות לכת.

היבטים כמו יכולות חידוש תאי המוח, הורדת דלקתיות, ואיזון מחודש של פעילות קולטני הסרוטנין עדיין לא נחקרו, אך נראה שמבחינות אלה, לחומרים הפסיכדליים יש הרבה מה להציע שעדיין  לא נחקר. למשל, לסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) המזוהה עם פעילות מוגברת של קולטן הסרוטנין 5-HT2A, עשוי הטיפול לסייע באיזון מחודש של קולטני הסרוטנין וכתוצאה מכך ליעילות תרפויטית ארוכת טווח.

שאלה מס' 9: מהו המעמד החוקי של המיקרו-דוזינג?

התשובה לשאלה זאת משתנה בתחומי  שיפוט שונים ברחבי העולם. תחת אמנת האו"ם, הל.ס.ד והתרכובות הפסיכדליות הדומות, פסילוסיבין, DMT וכו', נחשבות כסמים מסוכנים וככאלה שאין להם ערך רפואי. מגבלות אלה חלות על כל מינון של המולקולה – גם במינונים הנמוכים שנחשבים כלא-פסיכואקטיביים. הגורמים היחידים היכולים לערוך מחקרים בחומרים אלה הם בעיקר מוסדות כגון בתי חולים ואוניברסיטאות שמחזיקים באישורים הרגולטוריים המתאימים ולהתבצע באופן התואם את כללי האתיקה של מוסדות אלה. משמעות הדבר היא כי המחקר עצמו, במינונים גבוהים או נמוכים, דורש ליווי מלא של המטופל בסביבה בטוחה ותומכת כגון בית חולים או מכון מחקר. מחקר אשר יבקש לבדוק את השפעות המיקרו-מינון הנלקח באופן חוזר ונשנה באופן מדוייק ייאלץ להתמודד עם המורכבות הגדולה יותר ועם עלויות גבוהות יותר.

במקביל, עם ההתעוררות המחודשת של עניין במחקרים פסיכדליים, נרשמת הקלה מסוימת, ומספר רשויות בארה"ב, באירופה ובמקומות אחרים בעולם, מתירים כעת מחקרים אשר צפויים לשפוך אור בין היתר על הסוגיות שנידונות במאמר זה.

שאלה מס' 10: מהן הסוגיות הרגולטוריות?

מסקירת הספרות המחקרית נראה כי סף הרגישות של בני אדם למולקולות הפסיכדליות משתנה במידה ניכרת בין אדם לאדם – ולכן קשה יהיה לקבוע מינונים ספציפיים שיגדירו מהו מיקרו-מינון.

שאלה מס' 11: מהם הצרכים מהמחקר העתידי?

על מנת לצבור גוף ידע מקיף באשר להשפעות המיקרו-מינון על בני אדם יש צורך במחקר נוסף באשר להשפעות הפסיכולוגיות והביולוגיות של התהליך, טוענים החוקרים. מחקרים קליניים כפולי סמיות שיבדקו את הטענות באשר ליעילות החומרים הפסיכדליים במינון נמוך לאורך זמן בעזרת כלי מחקר פסיכולוגיים מתוקפים ומקובלים.

באינטרנט וברשתות החברתיות ניתן אמנם למצוא שפע של דיווחים אנקדוטליים באשר ליעילות המיקרו-דוזינג, אך כלל לא ברור מהו אותו מינון שנלקח ומה הייתה רמת הספיגה שלו בדם, לדוגמה. כמו כן, לא ברור עד כמה ניתן לייחס את ההשפעה לאפקט הפלצבו.

גם מבחינת בטיחות, אף כי מחקרים קודמים הראו כי שימוש חד פעמי של פסילוסיבין הוא בטוח, לא ברור האם ישנה השפעה שלילית בנטילה ארוכת טווח של מולקולה עוצמתית זאת.

לסיכום

לסיכום, החוקרים טוענים כי למרות הכותרות שהדהדו דיווחים אנקדוטליים, הן היעילות והן הסיכונים הפוטנציאליים של חומרים אלה לא נבדקו מדעית, והמידע עליהם חסר מכמה היבטים. מחקרים עתידיים – שיבחנו מטופלים לאורך זמן ויאפשרו בידוד טוב של המשתנים, שיכללו פרמטרים ביולוגיים כגון ההשפעה על קצב הלב ומעקב אחר תפקוד הקולטנים העצביים, כמו גם פרמטרים קוגנטיביים ופסיכולוגיים, עשויים לשפוך אור – הן על התוצאות החיוביות העשויות להיות לשימוש בפרוטוקולים אלה – והן על ההשלכות השליליות האפשריות של המיקרודוזינג.

ובסופו של דבר, לשם השוואה, יש לזכור שמחקרים ראשוניים הראו כי למולקולות הפסיכדליות יש השפעה חיובית ארוכת טווח ונרחבת במספר מדדים, והן הראו פוטנציאל ראשוני אדיר כטיפול בדיכאון, חרדה, התמכרויות, והן וכאמצעי לשיפור היצירתיות ולצמיחה אישית – כשהן ניטלות באופן חד פעמי או במספר פגישות מצומצם בלוויית אנשי מקצוע – במינון בינוני עד גבוה המייצר חוויה פסיכדלית משמעותית ומשנת חיים. לגבי מיקרו-מינון? שוב, הדלקת קולטני הסרוטנין מדי מספר ימים לאורך תקופה מסוימת עשויה להיות טובה לטיפול במספר מצבים, אבל לא בטוח שלאדם הממוצע זה יהיה טיפול מתאים.