רבבות מפגינים בכיכר רבין -כמעט אפס אזכורים בתקשורת

ביום חמישי ה-18.7.19 הגיעו רבבות אנשים לכיכר רבין להשמיע קול מחאה נגד מדיניות המשטרה לגבי הפקות של אירועים תחת כיפת השמיים ובעד זכותם הבסיסית לרקוד. כיכר רבין הייתה מלאה עד אפס מקום. המשטרה נאלצה לחסום את הרחובות הסמוכים אבן גבירול ומלכי ישראל. עשרות אלפי אנשים, מרקעים ומאוכלוסיות שונות ומגוונות, רקדו ביחד לצלילי אמני הטראנס המובילים בעולם, שרק בישראל אינם זוכים למעמד של סופר-סטארים.

על הבמה עלו בזה אחר זה אמנים מהשורה הראשונה ושולבו נאומים של פעילי עמותת "תדרים – העמותה לחופש תרבות". שהוקמה באחרונה בתגובה לגל ביטולי הפסטיבלים במטרה לפעול לשינוי חקיקה ולהסדרת תחום האירועים הנערכים תחת כיפת השמיים, שארגנה את ההפגנה. מפיקים מהתחום ואקטיביסטים אחרים  דיברו מלב אל לב, מתוך הקושי האמיתי אליו נקלעו, וייצגו גישה ודרישה לגיטימית לחופש. הקולות שעלו מן ההפגנה, כמו גם ההתנהגות המופתית של המשתתפים, לא קראו להתרת כל רסן, אלא להסדרת תחום האירועים, תוך שיתוף פעולה מלא עם הרשויות ועם המשטרה.

בהפגנה נרשמו אפס תקריות אלימות, אפס עימותים עם המשטרה חרף היותה אחד מנשואי ההפגנה, אפס מעצרים, אפס נזק לרכוש, להיפך, אנשים מהקהל הסתובבו בסוף האירוע עם שקיות זבל כדי להשאיר מאחוריהם כמה שפחות לכלוך.

אבל לא שמעתם על זה במהדורות החדשות של ליל חמישי ושישי, לא בעיתוני סוף השבוע ולא בעמודי הבית של אתרי החדשות הראשיים בישראל.

ניידת שידור לא נשלחה לסקר את ההפגנה, ואף חברת חדשות לא ראיינה את מנהיגי המחאה או את נציגי המשטרה.

הקליידוסקופ הוא אתר שמטרתו לשנות את התודעה הציבורית כלפי סמים פסיכדליים, לבשר בזהירות ובאחריות על הפוטנציאל הרפואי העצום שגלום ברפואות אלו. אנחנו רואים את עצמנו כפלטפורמה ששואפת להפוך לכלי תקשורת לגיטימי בישראל, אבל אנחנו לא חושבים שמקומנו הוא לדווח על הפגנות ועל מחאות בקנה מידה כזה. בהיעדר סיקור תקשורתי הולם, מצאנו לנכון לדווח על כך.

היעדר הסיקור התקשורתי מעורר ספקות רבים באשר למהימנות של אמצעי התקשורת בישראל, ומוכיח שוב כי קשרי הון-שלטון-עיתון בישראל הם לא רק בלתי שבירים אלא אף בלתי-סדיקים, לא ניתן אפילו לסדוק בהם שמץ של סדק מוצדק ולהעלות לסדר היום שום נושא שאין מאחוריו אליטה בעלת אינטרס.

שני צדיקים בסדום היו לנו – טלי מץ ואברי גלעד – שבתכנית הבוקר ביום שישי הקדישו לנושא 10 דקות, ואף ראיינו את גלית קידר, הידועה גם בשם הבמה Gula K, תקליטנית וחברה בועד המנהל של עמותת "תדרים".

"עצרת שגודלה כגודל עצרות פוליטיות מהגדולות, וזה לא מקבל שום ביטוי בשום מקום", פתח אברי גלעד את האייטם.

הנה הראיון המלא מתוך עמוד הפייסבוק של תכנית הבוקר:

"זאת שערורייה בעיני", אומרת גלית קיידר בשיחה לקליידוסקופ, "כשיש דברים שקשורים לאלימות, כמו לדוגמה המחאה הספונטית שנוצרה אחרי סגירת פסטיבל הדוף – הביאה לכיכר אלפיים או שלושת אלפים אנשים שלנו, אורגנית. וכשזה הסתיים באלימות, אגב אנחנו עד היום לא יודעים מי התחיל את האלימות, הדבר עלה לכותרות וקיבל הד תקשורתי נרחב.

"אבל כש-50 אלף איש רוקדים ברחבה אחת ולא מוצאים סיבה לסיקור או רואים בזה אייטם תקשורתי חשוב. הדברים החיוביים לא עוברים הלאה, אלא רק אלימות, המסר שעובר הוא שצריך להתנהג באלימות. אבל אנחנו לא נעשה את זה. אנחנו אנשים שהערכים הבסיסיים שלנו הם שלום וקבלת האחר, ואנחנו לא נשתמש באלימות כדי להוכיח את הטענה הזאת. ואני מדברת בשם כל הוועד והקהילה", אומרת קיידר.

"מה שמטריד אותי בכל העניין הזה הוא שזאת תעודת עניות לחברה. אם התקשורת אמורה להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, כפי שלימדו אותי, ואם נעשו פה מחדלים שהם חמורים נגד הדמוקרטיה, והעיתונים לא מוצאים לנכון לסקר את זה, אז זאת תעודת עניות לחברה שבה אנחנו חיים".

"אנחנו מוחים על הפגיעה בערכי היסוד – חופש העיסוק וחופש הפרט. סגירת הפסטיבלים משפיעה לא רק על המפיקים – מה עם כל הרוכלים, הסוחרים, האנשים שבאים להתפרנס, הפריפריה שמרוויחה כל כך הרבה מזה שמגיע פסטיבל לאזור שלהם. בפריפריה מתמודדים עם הזנחה מבחינת פיתוח כלכלי וחברתי, הפסטיבלים שלנו, נותנים להם אפשרות להתפרנס. כשמגיעים עשרת אלפים איש לפסטיבל שלנו באזור הכינרת כל בתי העסק, הקיוסקים, המכולות, מרוויחים".

2 דקות מהסט של Gula K. צילום – גילי דלתות האומן.

 

כמה מנדטים זה 50 אלף איש?

לפי הערכות המשטרה כפי שנמסרו למפיקי האירוע בין 40-50 אלף איש הגיעו להפגנה. לפי מץ וגלעד בתכנית הבוקר – הגיעו בין 30-40 אלף איש. אך לפי עורכי אתר וואלה והארץ, שכתבו על ההפגנה אך מיקמו את הידיעות בעמודים המשניים שלהם, הגיעו רק 20 אלף איש.

אבל זה לא משנה. הכיכר הייתה מלאה. הוכחנו את הטענה. תרבות הטראנס זה לא סצנת שוליים – אנחנו דור שלם.

אני בטוח שהתמיכה הציבורית הרחבה תאפשר לעמותת תדרים להמשיך ולפעול למען קידום מטרותיה.

היעדר התמיכה התקשורתית כעת אולי מקשה קצת על הדרך להגיע להשפעה על דעת הקהל הלאומית ועל הפוליטיקאים, אבל עוד מלפני ההפגנה היה ברור שהשאלה החשובה היא מה תעשה העמותה ביום שאחרי ההפגנה – מבחינת הצעדים הפרקטיים להשגת היעדים והמטרות שלה.

זאת לא הייתה הפגנה פוליטית. זאת לא הייתה הפגנה של ימין או של שמאל, לא הפגנה נגד ביבי ולא הפגנה בעד ביבי. ואני בטוח שאי אפשר היה למצוא הסכמה על עמדה פוליטית, לא בקרב מארגני ההפגנה, וגם לא בקרב משתתפי ההפגנה. זאת לא הייתה הפגנה חברתית. דפנה ליף הגדולה בתור עלה תאנה חברתי זה נחמד, אבל דבריה לא עוררו הד משמעותי בקהל. זאת הייתה הפגנה של אהבה. של חופש. של זכויות דמוקרטיות שהן בסיסיות אבל אט אט נשללות מאיתנו בישראל של 2019.

ההד המשמעותי בקהל התרחש כשהנואמים דיברו על מדיניות המשטרה, על סמים, על האהבה למוזיקת הטראנס ולחופש. יש מתחים אדירים מתחת לפני השטח – תחת הקריאה הלגיטימית של #תנו_לרקוד_בשקט מסתתרת מחאה על עוולות חברתיות, פוליטיות, כלכליות וביטחוניות נרחבות.

למי שפספס, שידור מלא של ההפגנה/מסיבה:

 

הפיל שבכיכר

הפיל שבכיכר הוא כמובן נושא הסמים. הראפר שליווה את ארקדי דוכין צעק באיזשהו שלב – "הרימו את הג'וינטים באוויר" (באנגלית זה היה נשמע יותר טוב). אבל צר לי לבשר, אנחנו לא בקליפורניה. היה ריח של קנאביס פה ושם, אבל לא היו הרבה ג'וינטים בקהל. בישראל של 2019 קיימת "אי-הפללה" מזוייפת של משתמשי קנאביס – חיפושים, מעצרים ופשיטות הן עדיין עניין שבשגרה עבור משתמשי הקנאביס – ולא נראה כי 2.5 מיליון שקל שנגבו עד כה מנפגעי אי-ההפללה סייעו לקהילה בחזרה. זה לא פלילי להחזיק עד 15 גרם של קנאביס – אבל מאיפה אפשר להשיג קנאביס? אלפי אנשים כלואים בישראל בגלל עבירות הקשורות לקנאביס, בזמן שבכירים במשטרה ובצבא זוכים למשרות משתלמות בתעשיית הקנאביס ה"רפואי" המתפתחת. בעוד מטופלי הקנאביס הרפואי בוכים על תוצרים נחותים במיתוג איכותי תחת רפורמה בלתי מדעית ושרירותית – בזמן שכל מה שביקשו אפשר לגדל בעציץ בכל בית.

מהודעות המשטרה בעקבות סגירת פסטיבל הדוף היה אפשר להבין שהם עלו על קנוניה "להציף את פסטיבל הדוף בסמים סינטתיים רעילים". מבין השורות עולה השאלה, האם יש סמים טבעיים "טובים" שלא יפריע לכם אם ניקח?

אם החשש הוא בריאות הציבור – מדוע מסרבת המשטרה כבר שנים לאשר למפיקים להפעיל דוכן לבדיקת איכות הסמים בפסטיבלים – יוזמה שמתבצעת יפה במדינות שונות בעולם?

או רחמנה לצלן, למה שהמדינה לא תאפשר לנו גישה לקצת אסיד רפואי איכותי שמיוצר בפיקוח ממשלתי?

להזכירכם את המחקר פורץ הדרך שנערך בין היתר בישראל והראה כי MDMA יעיל כטיפול בפוסט טראומה.

הביטו למשל בגרף הבא: ממחקר שנערך בבריטניה ופורסם ב-2010:

ארבעת הסמים המסוכנים המובילים, לפי מספר קטגוריות של נזק גופני, פשיעה, ואף אובדן מערכות יחסים – הם אלכוהול, הרואין, קראק קוקאין ומתאמפתמין. למרבה המזל אין לנו בארץ הרבה צרכני מת', וגם לא רבים המכורים להרואין. אבל יש לנו שפע של משתמשים בשני הסמים הבאים ברשימת הסמים המסוכנים – קוקאין וטבק.

קנאביס נופל איפה שהוא באמצע הרשימה. בכל זאת יש לו תופעות לוואי והשפעות חברתיות כגון התמכרות והשלכותיה.

הסם הכי פחות מסוכן במחקר זה ובמחקרים אחרים הוא פטריות פסיכדליות. אחריו ל.ס.ד. ו-MDMA (אקסטזי) – סמים המראים במחקרים ראשוניים יעילות רבה בטיפולים שונים בפרוטוקולים שונים, היעדר תופעות לוואי קשות, בטח שלא קרובות לגרימת מוות, ורעילות נמוכה.

אם הייתה ניתנת לי הזכות והבמה לדבר על הבמה המרכזית הזאת אני מניח שהייתי נוקט בקו שאולי נשמע היום רדיקלי, אבל אני מעריך שבטווח הארוך לשם פנינו מועדות:

א. אנחנו צריכים לדרוש שינוי פרדיגמה בכל הקשור למדיניות הסמים של מדינת ישראל.

ב. אנחנו צריכים לדרוש שצריכת קנאביס לצרכי פנאי לא תהיה עבירה פלילית, גם לא אחרי 4 פעמים. אנחנו דורשים הסדרה של תעשיית קנאביס גם לשוק הפנאי.

ג. אני מצטער לומר אבל אנחנו יודעים של.ס.ד. פטריות פסילוסיב, מסקלין, DMT, ומולקולות רבות הנחשבות כ"סמים מסוכנים" – אינם סמים כל כך מסוכנים. להיפך – מדובר במולקולות מדהימות בעלות פוטנציאל רפואי מוכח והשפעות מרחיקות לכת על הנפש האנושית, ובמקום להדחיק את הכל למקום הפלילי כדאי שאנחנו כחברה נדע להתמודד עם זה – ולאפשר את זה – כמובן תחת מגבלות ורגולציה.

ד. אנחנו צריכים לדרוש פחות הפללה ויותר טיפול והסברה.

לא מנותקים

ההפגנה התרחשה במקרה לאחר שבועיים שבהם שמענו על קבוצת צעירים ישראלים מבצעים אונס קבוצתי בתיירת, על מטפלת נשלחת למאסר על התעללות בתינוק וביתה נשרף בידי פירומן שלקח את החוק לידיו, על צעיר אתיופי נוסף שנורה למוות בידי שוטר, ועל הפגנות אלימות ופגיעה בשוטרים ובאזרחים בתגובה, מחאת המוזיקה האלקטרונית עשויה להיתפס כמנותקת ולא חשובה.

אבל אני אגיד לכם למה היא חשובה:

זאת מחאה חשובה כי זאת מלחמה על התרבות. ובמקום תרבות של אונס, של אלימות ושל דורסנות – תרבות המוזיקה האלקטרונית, שבישראל של 2019 נאלצת גם היא להיאבק על זכויותיה – כפי שהעידה על כך יותר מכל ההתנהגות המופתית של המשתתפים ואווירת האהבה והשאיפה לחופש ששטפה את הכיכר לכמה שעות מיוחדות, מציעה תרבות של אהבה, של עזרה הדדית, של שיתופי פעולה ושל תמיכה. ובשביל זה שווה להילחם. וכפי שנוכחנו בעצמנו – יש לפחות 50 אלף איש ששווה להילחם איתם ועבורם.

סמנו ביומנים – ה-18.7.19 – זה היה יום היסטורי עבור קהילת שוחרי הטראנס בישראל. היום שבו הפכנו מסצנת שוליים – לתרבות.

*קרדיט לתמונה הראשית – Amir Terkel Aerial Cinematography – מתוך דף הפייסבוק של #תנו_לרקוד_בשקט