קנאביס – לא מה שחשבתי

הקנאביס הפך כבר מזמן לחלק מהתרבות המערבית. הוא מוטמע ככלי טיפולי למגוון התמודדויות, הוא גם מוטמע כתוסף (ואף לעיתים הכרח) לפעילויות חברתיות. חלקנו אפילו משתמשים בו ככלי להעצמת היצירתיות או גם באופן הכי הכי פשוט – ככלי להשכחת הכאב.

לי באופן אישי היו מערכות יחסים שונות עם החומר הזה. היום אני יכול להגיד שאני לא מוצא כל תועלת בשימוש יומיומי בחומר הזה. זה ממש לא אומר שאין אנשים שעושים את זה. יש לי חבר טוב שהוא אחד מהיזמים הגדולים ביותר שאני מכיר, בעל ראש חד וחשיבה מופלאה והוא מעשן 60 גרם בחודש. הוא כמובן לא דוגמא לכלל, אבל הוא דוגמא לכך שמערכות היחסים עם החומר הזה יכולות להיות מאד מגוונות. המטרה של הכתבה הקצרה הזו היא לעורר בכם עניין ולשאול את עצמכם – מה היא מערכת היחסים הנוכחית ביניכם? האם היא מיטיבה? האם ניסיתם מערכות יחסים אחרות? ובמילה אחת – סקרנות.

היו תקופות שהייתי מכור לקנאביס. אני בטוח שרבים מכם שקוראים שורות אלו יכולים להבין בדיוק על מה אני מדבר. נכון, קנאביס הוא לא ממכר פיזיולוגית כמו ניקוטין (למרות שרובינו מקססים עם טבק ואז מתמכרים לטבק עצמו שאנחנו מקשרים לחוויה של הקנאביס) אבל החוויה ללא ספק ממכרת. אני בעיקר אדבר על החוויה האישית שלי, אבל אני מאמין ששוב רבים יזדהו עם התיאור שלי.

קנאביס גורם לי לתחושה של דיסוציאציה. הוא גורם לי להתנתק מהכאב הפיזי, הנפשי, הדאגות, המחשבות הבלתי פוסקות. אני לא אשקר לכם, זה כיף! אבל לכל מטבע יש שני צדדים. הצד השני של הדיסוציאציה: הניתוק מהסביבה האנושית (ולעיתים גם הגאוגרפית), חוסר יכולת לעקוב אחר המחשבה, זיכרון קצר טווח שכמעט ולא קיים. השינויים האלו בקוגניציה גורמים כמובן גם לשינויים בהתנהגות ובהרגשות. לי באופן אישי זה גורם לחרדה (גם כללית וגם ספציפית חברתית), חוסר יכולת לתכנן דברים פשוטים (כמו לצאת רגע למכולת), איבוד של דברים, חוסר במוטיבציה, חוסר יכולת לנהל שיחה נורמלית שלא נדבר על פרודוקטיבית.

בפעם האחרונה שצרכתי קנאביס עישנתי רק 3-4 שאיפות מסיגריה מגולגלת של חבר. טרם לכן לא עישנתי מעל לחודשיים. סף הסיבולת (טולרנס) שלי היה אפסי ובהתאם ההשפעה הייתה מאד חזקה. זכורות לי בעיקר שתי חוויות מרכזיות מהחוויה הזו. הראשונה היא שנכנסתי בקיר בלי שבכלל שמתי לב לכך – משהו שאני לרב לא עושה גם כשאני ממש שיכור. השני הוא חוויה שאני מתאר לעצמי כמעט כפסיכדלית. התיישבנו בסלון והסתכלתי על השולחן ורציתי לפנות אל החבר שראיתי באותו הרגע רק את רגליו ולבקש ממנו שיעביר לי את הבקבוק מהצד השני של השולחן. פתאום שמתי לב שאני לא זוכר מי יושב לידי. החוויה הזו אולי מוכרת לרבים מאיתנו – אנחנו יכולים לדבר עם מישו אפילו שעות ופתאום אנחנו לא זוכרים מה השם שלו. אבל כאן היה משהו אחר – אני ממש לא זכרתי מי יושב לידי – איך הוא נראה או למה הוא בכלל כאן. בהתחלה נבהלתי אבל אז אני הסתקרנתי: "מה זאת התחושה הזאת? האם אני עד כדי כך בדיסוציאציה?" הסקרנות הזו מאד הזכירה לי סקרנות של חוויות פסיכדליות. קשה לי לתאר את סוג הסקרנות הזו אבל זו מעין פליאה שנובעת מעצם העובדה שאני לרגע בוחן את המחשבה שלי, שם לב שהיא ממש לא שגרתית וזה ממש מעניין אותי. החוויה נמשכה בערך 15 שניות שבהן חיפשתי בתוך הראש שלי רמזים לדמות המסתורית שיושבת לידי. ברגע שנזכרתי, הכל חזר למקומו. החבר, הסיטואציה, אני, וגם התחושה הדיסוציאטיבית. בהמשך הערב החברים הציעו לי לעשן עוד אבל באמת שלא רציתי. החוויה הקצרה הזו הספיקה לי.

שלא תבינו לא נכון – קנאביס, כמו כל חומר, משפיע בצורה שונה על אנשים שונים. אבל באופן כללי – החוויה שלי כנראה לא תשמע זרה לרבים מכם. החוויה הזו גרמה לי לחשוב שהמערכת יחסים שלי עם החומר הזה צריכה להיות במסגרת הפסיכדלית. אני מתכוון לכך, שאם הכמה שכטות האלו גרמו לי לחוויה הזו, מה אני אחווה אם אני אעשן סיגריה מגולגלת שלמה? מה אז יתרחש עם המחשבה שלי? ואיך תכנון נכון של סט וסטינג יכול להשפיע על זה?

אני לא יודע. אבל זה מאד מעניין אותי לגלות. מה שבטוח זה שהבנתי שבמערכת יחסים בינינו – כנראה שאין טעם לפגישות יום-יומיות. אני גם חושב שלא יהיה טעם לפגישות שבועיות (אותו כנ"ל לגבי חומרים פסיכדלים אחרים באופן כללי) וכנראה שהתדירות המיטיבה עבורי היא חודשית ואולי אף נמוכה מכך. יכול להיות שאפשר יהיה להשתמש בו גם בכדי להפיג כאב פיזי אבל ממש לא בכדי להפיג כאב נפשי.

וכאן אני מגיע לנקודה חשובה מאד נוספת. שימוש בקנאביס להפגת מתח נפשי וכאב נפשי (עבור אלו מכם שאינם מתמודדי PTSD) הוא ברב המקרים יהיה שימוש לרעה. למה? כי אתם מלמדים את המוח שלכם שזו דרך ההתמודדות שלכם עם הקשיים במציאות. למידה זו היא בסיס פורה להתמכרות. מה הייתם אומרים על חבר ששותה בכל פעם בירה שקשה לו? ואם אתם חושבים שזה שונה אז למה? כי קנאביס נחשב "תרופה"? אז מה תגידו לחבר שלוקח אופטלגין כשקשה לו? אני אשאיר את השאלות האלו פתוחות וממליץ לכם ולכן לעורר את הדיון הזה בכל פעם שעולה השוואה בין חומרים.

דיברתי כאן על המון תחומים אפורים. יש רבים שיגידו שאנחנו מדינה פוסט טראומתית באופן כללי ולכן להגיד שבעבור כולנו זה בסדר להשתמש בקנאביס עבור הקלה על כאב נפשי. אולי זה נכון, אבל אולי אתם פשוט עושים רציונאליזציה למערכת היחסים הרעה שלכם עם הקנאביס? אני מכיר זוגות רבים שנמצאים במערכת יחסים לא בריאה והם ממשיכים לשכנע את עצמם שזה בכל זאת שווה את זה. מנסים לחפש אישורים חיצוניים למערכת היחסים. אני בטוח שגם אתם ואתן מכירים כאלו.

גילוי נאות – אני מכור לסיגריות. אני מעשן בערך 3 סיגריות ביום שמהוות עבורי טקס, סימני פיסוק של מהלך היום. סוף הבוקר – סוף הצהריים – סוף הערב. הראשונה תבוא עם קפה, האחרות יבואו אחרי האוכל. טקסים הם עוד צורה של המוח שלנו להתמכר. הם מבססים הרגלים. בהקשר זה – האם גם לכם יש טקסים עם קנאביס? האם גם אתם מעשנים בסיטואציות מסוימות בלי שבכלל רציתם לעשן מלכתחילה? כדאי לשים לב אם כן. במיוחד אם אתם מקססים עם טבק.

אני בעד לגליזציה. ללא ספק. אני חושב שהמדינה שלנו מפסיקה המון כסף שהולך לארגוני פשע. עזבו כסף – כל כך הרבה מקומות עבודה לא מנוצלים. השימוש בקנאביס מתרחש בין כה וכה והמעמד החוקי שלו לא באמת מונע מאף אחד להשתמש. במיוחד העת הנוכחית אם חוקי ה "אי הפללה". עם זאת, אני חושב שכדאי לנו לבחון את ההסברה שאנחנו עושים בנושא. תקנו אותי אם אני טועה, אבל מאז שנסגרה הרשות למלחמה בסמים, לא הוצעה כל אלטרנטיבה בנושא ההסברה.

אולי הטור הזה הוא צעד בכיוון. אולי הבחינה הרחבה של השימוש בקנאביס היא זו שעשויה להתוות את תהליך הליגליזציה המיטיבה. בשלב זה איני יודע את התשובות לשאלות אלו אבל דבר אחד אני יודע בוודאות – אנחנו חייבים לשים את הדברים על השולחן ולדבר בגובה העיניים.

 


Photo by Esteban Lopez on Unsplash