הבעיה עם "הבעיה בגישת מזעור הנזקים"

בתור מי שגאה בעבודתו ב"מזעור נזקים פסיכדליים" והיה אחראי לחלק מהביטויים השנויים במחלוקת (לא בכוונה, אלא כי לא היו ביטויים בעברית לעשייה וחלק גדול "הוטמעו"), אני מרגיש צורך להגיב בהרחבה לטור הדעה של נעם ("הבעיה עם גישת מזעור הנזקים הפסיכדליים") למרות שאני מבין, ובמידה רבה גם שותף לתסכול שעומד מאחורי הכתבה, הנאמר בה מטעה בכמה נקודות חשובות:

  1. הצגה לא נכונה של "מזעור נזקים" כמתבטא בעבודה עם צרכני חומרים פסיכדליים

לקחת את הביטוי "מזעור נזקים פסיכדליים" ולהתמקד ב"נזקים פסיכדליים" הוא עיוות המציאות. "מזעור נזקים" היא גישה אלטרנטיבית לגישת ההתנזרות והענישה המסורתית כלפי שימוש בחומרים פסיכואקטיביים שהתפתחה בחמישים השנים האחרונות. היא באה כסתירה לגישה השמרנית הרואה בעצם הצריכה בעייה שדורשת פתרון והיא אומרת "אנחנו לא באנו לנסות להפסיק צריכה. אי אפשר לעשות זאת וזה גם לא נכון לפעול כך. כאשר אין בעיה – אין בעיה. כאשר יש בעיה, נטפל בבעיה". דווקא הגישה של  מזעור נזקים היא זו שמכירה באפשרות של צריכה בטוחה.
ניקח, למשל את "אנשים טובים" (כי אותם אני מכיר הכי טוב) – הם לא שם כדי לצמצם שימוש. מי שצורך חומר פסיכדלי במסיבה ונהנה, יקבל מים וחיוכים ברחבה, מי שרוצה מקום רגוע לשבת ימצא את זה ומי שחווה קושי יקבל מענה שלא כולל  שיפוטיות בנוסח "מה אתה מצפה? לקחת סמים והם דפקו לך את הראש".

"מזעור נזקים פסיכדליים"  הוא חלק מתוך גישת "מזעור נזקים", אבל במקום לספק מזרקים נקיים כדי למנוע העברת מחלות, לדאוג לשירותים רפואיים למכורים, או לאפשר למכורים לאופיאטים לקבל חומר פחות מזיק – כמו רוב התוכניות למזעור נזקים בעולם,  בהקשר הפסיכדלי נדרשים לדאוג לצרכים השונים מאוד של צרכני פסיכדליים אך מתוך הכרה שמדובר בעזרה ו/או טיפול באדם ולא כמעשה המעודד צריכה או שותף לפשע.

  1. הצגה חד-צדדית של המציאות

אני מצטט: "לפי עדויות ומחקרים קליניים שהצטברו עד כה, נראה כי ל.ס.ד, פסילוסיבין או MDMA, כשלעצמם הם חומרים יחסית לא רעילים ולא חומרים שידועים כגורמים לנזק בלתי הפיך בשימוש אחראי ובטוח ולא מופרז. אדם בוגר ומבוגר (מעל גיל 24) בריא באופן כללי בנפשו ובגופו יכול להנות מנטילה של אסיד או של פטריות מדי פעם"

כאן בדיוק הבעיה שמצריכה פעילות של מזעור נזקים. כאשר אנשי מקצוע מספקים חומר טהור שמיוצר במעבדה עם פיקוח, אפשר לומר שזה בטוח (לפחות כך חשב ה-FDA ומשרד הבריאות כאשר אישרו טיפולי חמלה וזירוזו תהליכי האישור). מתוך 100,000 צרכנים (הערכת העובדים בשטח), מדובר בכמה עשרות שזוכים לזוכים להשתתף במסגרת בטוחה זאת (אם הקורונה תאפשר את המחקר המלא וכל טיפולי החמלה). אין שום צורך או ביקוש למזעור נזקים וזה לא רלוונטי להם.

כשמסתכלים על שאר התנאים: שימוש אחראי, שימוש בטוח (אפשר לדבר על בטיחות בלי לדבר על סכנות?), שימוש לא מופרז, אדם בוגר ומבוגר , בריא באופן כללי בנפש, בריא באופן כללי בגוף, שימוש מדי פעם – ברור שבשטח השימוש בחומרים פסיכדליים לא נעשה תמיד (או בכלל) תחת תנאים אלו. תנסה לפרט גם את התנאים האלו – מה זה שימוש לא מופרז, מה זה בריא בנפש, מי נחשב בוגר – ותבין שאתה צודק אבל זה לא העולם האמיתי, ומזעור נזקים בא לדבר על העולם האמיתי.

האם יש בעולם האמיתי אנשים שנפגעים מצריכת חומרים פסיכדליים ו/או מהחוויה תחת השפעת חומרים פסיכדליים? בהחלט.  זה אחוז די קטן מאלו שצורכים, אבל כפר איזון כמעט תמיד מלא עם רשימת המתנה, ואני מקבל לפחות שיחה או שתיים בחודש. בכמה מקרים מדובר? תלוי בהגדרה של "נפגע" או "נזק", אבל אסור להתעלם מאלו שכן. אולי אתה רואה נזק שהוא הפיך כמשהו שלא צריך למנוע. אינני מסכים ואם רוצים לטפל בנזק הפיך, חייבים להכיר בו. האם אפשר לצמצם באופן משמעותי את כמות האנשים שנפגעים? בהחלט. בשביל זה יש מזעור נזקים.

 

  1. בלבול או חוסר הבנה במונחים מקצועיים כמו "פסיכוזה" או "משבר פסיכדלי"

אבהיר ברשותך כמה הגדרות שאולי יעשו סדר.

משבר פסיכדלי – משבר או מצוקה של אדם תחת השפעת חומרים פסיכדליים. מה שהיה מכונה "סרט רע", בדרך כלל הצפה של פחד, תסכול או עצב. זה יכול לקרות לכל אחד, לאו דווקא יושב על משהו מעבר לסט או סטינג לא מיטבי למטרה.

משבר פסיכוטי עקב צריכת פסיכדליים –  מה שנקרא "התפלפות" – מצב מתמשך של הזיות, חרדות בלתי מבוססות (רודפים אחריי, שומעים את מחשבותיי) או מאניה (אנרגיות מוגברות עם תחושה של כוחות לא טבעיות או שליחות אלוהית). בדרך כלל הוא מתחיל במהלך השימוש וממשיך אחרי שהחומר כבר לא משפיע מבחינה פרמקולוגית (זה לא שעות אלא ימים או שבועות לפחות). לי בהודו יצא להכיר יותר מ-20 באופן אישי. זה תמיד ישב על משהו, אבל ה"משהו" היה לפעמים "קטן" (ביטחון עצמי נמוך בילדות, הפחד מחטיפה כחייל שתופס טרמפים וכד') אבל משהו לא פתור, לא סגור.

ההבדל ביניהם כמו ההבדל בין לאכול ארוחה גדולה במסעדה מיוחדת ואכילה כפייתית.

"ליווי מסעות" – כאשר תרגמנו את ארבעת העקרונות של MAPS, התלבטנו קשה איך לתרגם "Sitting, not leading" כי למילה "ישיבה" היו יותר מדי קונוטציות. בחרנו "מלווים, לא מדריכים" כי, כאשר אדם עובר חוויה פסיכדלית עוצמתית או מציפה, ניסיונות "להוביל" אותו למקום אחר בדרך כלל מושכים את החוויה כאשר נוכחות תומכת עוזרת ולא מכוונת, עוזרת לאדם לעבור אותה יותר מהר (ולעתים קרובות, להפיק ממנה לקח או תועלת לחיים). אין הגדרה של "מלווי מסעות", אך בדרך כלל מדובר באדם אשר נמצא לאורך כל החוויה כדי לוודא שמי שתחת השפעה יקבל את מה שצריך בשביל להשיג את המטרות.  זה יכול לקרות בכל מקום, ורוב "המלווי מסעות" יפעלו בבתים או מרפאות פרטיות.

"טיפול פסיכדלי" – נסיון לטפל במחלת נפש (PTSD, דיכאון קליני וכד') ע"י חומרים פסיכדליים, לרוב בשילוב עם טיפול רגיל (שיחה). החוק אינו מגדיר את המילה "טיפול" ולכן גם אפשר למצוא דיאטניים (וכל מיני מטפלים אחרים) "מטפלים" בדיכאון או PTSD ע"י תזונה. המונח לעבודה המקצועית כמו במחקרים המדוברים (Psychedelic Assisted Psychotherapy) קרוב יותר ל"פסיכותרפיה נתמכת פסכידליים"

"מרחב בטוח" – מקום במסיבה או פסטיבל בו יש אנשים שעברו הכשרה כדי לעזור לאנשים אשר חווים משבר פסיכדלי, או קושי אחר, לעבור אותו. לפעמים הצוות גם מחלק דברים כמו מים ברחבה, והאדם תחת השפעה מוזמן לנצל את השירותים שלהם. להגיד שמרחבים הבטוחים עושים ליווי מסעות זה כמו להגיד שאם יש אמבולנס באזור, אני נתון לפיקוח רפואי.

  1. התעלמות מההקשר וחוסר נכונות להכיר בנעשה

התחלנו את "אנשים טובים" לפני שמונה שנים. זה היה הפרוייקט הראשון בארץ שדגל במזעור נזקים בתחום הפסיכדליים. האמת שכמעט לא היו תוכניות למזעור נזקים בכלל בארץ והדעה הרווחת הייתה שאלו שצורכים סמים מתחלקים לשניים – אלו הפושעים מבחירה (ואותם מתאים להעניש), או לחלופין מכורים שצריכים טיפול כדי להפסיק. אלו שידעו שהתמונה מורכבת יותר – שמירב הצרכנים אומנם עוברים על החוק, אך פרט לצריכה הם אזרחים טובים לכל דבר שלא באמת רוצים להעצר ולהענש – נשארו בשקט, בחושך,במחתרת.

בתחום הפסיכדליים, כפר איזון הוקם 10 שנים קודם – המקום הראשון (בעולם) שאמר שצריכת פסיכדליים אינה גורמת לפסיכוזה ע"י נזק מוחי, והוכיח שניתן להשתקם מהתקף פסיכוטי בעקבות צריכת פסיכדליים (ולמיטב ידיעתי, עדיין המקום היחיד בעולם שמטפל במקרים אלו בהצלחה ברוב המקרים). עד להקמת הכפר הטיפול היחיד המקובל היה שילוב של כדורים פסיכיאטריים (לרוב, שילוב של אנטי-פסיכוטיים, כדורי הרגעה ועוד) עם או בלי אשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

במשך 40 שנים אפשר היה רק לחקור כיצד החומרים האלו מזיקים לתאי עצב ובעלי חיים (שאצלם אין ערך טיפולי מחומרים אלו). הדעה המדעית הרווחת הייתה שמוח האדם מתבגר בגיל 6-7 ומשם יש רק "עבודת תכנות" והרס תאים.

לפני שמונה שנים "הרנסאנס הפסיכדלי" היה עוד בחיתוליו. MAPS סיימו את השלב הראשון של המחקר על MDMA (נתנו שלוש מנות לאנשים בריאים בודדים בתנאי מחקר והראו שהם לא נפגעו) והיו באמצע שלב שני (כמה עשרות מטופלים עם PTSD) אבל לא היו תוצאות. לקח להם יותר מעשרים שנה לקבל אישור לעשות שלב ראשון ושנים לשכנע את ה-FDA לאפשר להם לעשות שלב שני. היה אותו המצב עם פסילוסיבין – כאשר הסכימו "לסכן" רק אנשים על ערש דווי.

לא היה קל לשכנע את על"ם לעסוק בתחום. החומרים היו זרים לכמעט כל ההנהגה. פרוייקט ZENDO, של MAPS וקהילת הברנינג-מן בארה"ב כבר היה קיים, אך לא פרסמו מה שעשו. בשנת 2010 התחיל שיתוף פעולה בין הקוסמיקר בפסטיבל בום בפורטוגל לאקסמיה ומוסדות בעקבות מדיניות אי-הפללה חדשה – אך טרם פרסמו פרטים רבים אודותיהם.

מבחינתם היה מדובר ב"עוד סם", כמו אלו שהכירו – אלכוהול וקנאביס מהרחוב, הרואין וקריסטל מת' בקרב הנשים בזנות. הרגשתי סיכון מקצועי מאוד גדול כאשר "יצאתי מהארון הפסיכדלי" מול המנהלים כהוכחה שזה לאו דווקא מזיק. לקח חצי שנה של עבודה כקבוצה עצמאית לפני שהעמותה השתכנעה שיש טעם בעשייה ועוד שנה לפני שמותר היה לגלות את הקשר בין הפרוייקט לעמותה, גם לקהילת הטראנס, וגם בתוך העמותה (מחוץ למעגל קטן של "שותפי סוד"). וכל זה היה יכול לקרות רק בגלל שהיועצת המשפטית הסכימה שאם העמותה יכולה לעבוד בסביבה כמו בתי בושת, היא יכולה גם לפעול במסיבות טבע.

אולי לא ברור כמה כניסה של גוף מוכר ומכובד כמו על"ם עשה לנושא. ספק שהיו מזמינים את הארגונים האחרים לוועדה בכנסת אלמלא מקומו של על"ם, והפרוייקט הוא בין הבודדים בעולם שמחבר בין הקהילה הפסיכדלית לממסד "הסאחי" ומגלה לו שיש יותר לפסיכדליים מאשר משתקף במחקר על נזק.

עד שפתחנו (ותודה על מקומך הבלתי ניתן לערעור בכך) את מעגל האינטגרציה שלנו רק לפני שנה וחצי לא היה דיבור על אינטגרציה של חוויות פסיכדליות באופן רציני.  אנשים שהיו צריכים לעבד חוויות פסיכדליות נאלצו להסתמך על חברים או מטפלים (שלאו דווקא יודעים על פסיכדליים יותר ממה שלמדו על הנזקים האפשריים). היום יש עדיין את אותו המעגל שלומד על אינטגרציה וחברי המעגל פתחו, לציבור הרחב ובחינם, מעגל קבוע און-ליין, מעגל דרומי פתוח בבאר שבע, מעגל סגור בתל אביב ומעגל בינלאומי באנגלית בזום, ועובדים על מעגלים נוספים. אם כולם יהיו בתפוסה מלאה בכל מפגש – אולי 70 אנשים בחודש יזכו – זה לא קרוב למספר האנשים שצריכים לעבד חוויות כאלו.

תהיה השינוי שאתה רוצה בעולם

משהו חסר? תתחיל אותו. זה מה שעשיתי עם "אנשים טובים", הרחבתי עם "הפינה שלנו בהודו" וממשיך בפעילות שלי היום. יש עוד מה לעשות – אבל תפסיק לצפות שאותם אנשים יעשו הכל, ואל תאשים אותנו שלקחנו את הקהילה מתוך החושך המוחלט ורק מראים את האור. הדרך לדאוג לצריכה בטוחה יותר היא דרך מזעור נזקים. מה לעשות כשהסיכון נמוך ואין נזק – זה לא שלנו.

המצב החקיקתי ונכונות משטרת ישראל לפגוע במרחבים בהם החומרים האלו קיימים (מעגלי ריפוי וסצנת הטראנס לדוגמא) ולראותם כמסייעים לפשע של צריכה וסחר בסמים הם מכשולים אמיתיים. אין סיכוי שעמותה כמו על"ם יכולה לעודד עבירה על החוק, גם אם זה בטוח לגמרי. אני מוכן להצהיר בפומבי שאני (כאיש מקצוע – שזה יותר מסוכן) מוכן לעזור לאנשים שמתכוונים (או אפילו שוקלים) לצרוך חומרים פסיכדליים לעשות זאת בצורה הבטוחה ביותר – לא רק בדיעבד, אלא גם לפני הצריכה – כי אני מוכן לעמוד מאחורי המעשים בבית משפט, אם צריך, ולהביא את המחקר והוכחה שפעולות אלו לא מעודדות שימוש (בפועל). אנשים שחווים מסעות מאתגרים מתקשרים אליי באמצע, אבל לא אתאם עם אדם שביום מסויים הוא יצרוך חומר ואהיה איתו (ליווי מסע להבדיל ממעזור נזקים) כי אין לי עורך דין שיכול להגן עליי במקרים אלו. אני קורא לזה "מזעור נזקים" כי זה המונח המקצועי המתאים לגישה. (אני גם עובד בהנגשת טיפולי כבד לנגמלים ומכורים פעילים – אלו שלא נגמלים – אפרופו ההערה שלך על "אליטת הסמים").

רוצה לשנות את המציאות? אל תתלונן שמי שמנסה להוריד את כמות הנזק (גם אם הוא קטן) – נשאר במסגרת החוק (ועד שיגיע לבית משפט – לא ברור איפה גבול החוק). רוצה לשנות את החוק והמדיניות? זה לא התחום של מזעור נזקים. זה יהיה או בעבודת לוביסטים מול פוליטיקאים או דרך מרי אזרחי בו הקהילה הפסיכדלית יוצאת מהארון כמו קהילת הקנאביס ומגלה לעולם שיש בה גם אנשים מתפקדים ואף מנהיגים. איפה המשפטנים שמוכנים להרים את הכפפה? איפה אנשי הקולנוע שיעשו לנטפליקס ישראל את מה שעושים בארה"ב או הסופרים הישראלים לכתוב את "איך לשנות את דעתך" הישראלי? למה הכל צריך לשבת על הכתפיים של מי שכן מנסה? הקליידסקופ, קבוצות הפייסבוק, תודעה רבה וכד' כולם באמת חשובים, הם נותנים מקום ל"קהילה" להתקשר ולהעביר מידע. חשוב שיישארו, אך גם בתחומים אלו יש מקום לפנות "החוצה" ולהרחיב את הנעשה להראות לעולם "הסאחי" שצרכני פסיכדליים הרבה יותר "נורמליים" ממה שמדמיינים.

בקיצור – אל תאשים את צוות האמבולנס על כך שאין מערכת בריאות או שהיא מתעלמת מאנשים בריאים.

שון לייקוב הוא איש טיפול, ייעוץ וחינוך המתמחה בנושאי פסיכדליה, סמים וצעירים, הוא מייסד פרויקט "אנשים טובים" תחת עמותת "עלם" להקמת מרחבים בטוחים במסיבות טבע, ובמשך שנים ניהל והפעיל את "הפינה שלנו בהודו", לסיוע לצעירים במהלך הטיול בהודו, כולל במצבי משבר על רקע שימוש בסמים.


קרדיט לתמונה הראשית: Photo by Tim Mossholder on Unsplash