וזה שאינו יודע לשאול

בכל דת ישנם סיפורים, מעשיות ומשלים אשר מטרתם לקרב ולכוון את האדם אל דרך האמת שהוכתבה (לתפישתה של אותה דת) על ידי האל. ביהדות ישנם סיפורים, מעשיות ומשלים רבים שכאלה ואת חלקם ניתן לקרוא בארבעה אופנים המכונים יחדיו פרד״ס. פרד״ס: פשט – פרשנות מילולית, קרי קריאת והבנת הכתוב כפשוטו. רמז – פרשנות טיפולוגית, קרי גילוי והבנה של רמזים שמהם ניתן להקיש ולהסיק בנוגע לארועים שלא נכתב לגביהם דבר. דרש- פרשנות אלגורית, קרי הבנת המשמעות האמיתית העומדת בבסיס הסיפור (בדר״כ נוגע הדבר ליחסי האל והאנושות). סוד- פרשנות קבלית, קרי גילוי והבנת הסודות האלוהיים הנחבאים בכתוב.

המקובלים / המיסטיקנים נוטים לקרוא את הכתוב על פי הסוד. באמצעות כלים ושיטות הלקוחים מן עולם המיסטיקה והאיזוטריה ניתן לפרש את הכתובים באופן הרואה בהם סמלים וסימנים הבאים לשקף מציאות נסתרת ועלומה המצויה בעולמות עליונים- מקום מושבו של האל / האלוהים.
ישנן מסגרות דתיות (שמאניזם) בהן עושים זאת אנשי הדת באמצעות צריכת חומרים פסיכואקטיבים.

כך או כך, לב העניין אינו האמצעי לגילוי האמת הנסתרת והסודית הקשורה באלוהי ובנשגב מאיתנו, אלא הגילוי עצמו והבנת מה שנגלה לעינינו.
בהגדה של פסח ניתן למצוא את אחד הסיפורים היותר גדולים ועשירים שיש ליהדות להציע למאמיניה. ברצוני להציג כאן מעשייה המופיעה בהגדה של פסח הטומנת בחובה סוד אודות התודעה האנושית והפוטנציאל האלוהי האצור בה. במעשייה זו אנו פוגשים את ארבע הבריות הבאות: חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול.
במסעי הפנימי הפסיכדלי פגשתי את אותן ארבע הדמויות.
הן לא הופיעו בפניי יחדיו.

זה שיודע הכל

הראשון שהופיע היה החכם זה שתמיד יודע הכל. זה שלמד וקרא המון, שהשתתף בהמון סדנאות ולקח הרבה שיעורים בתקשור, ביוגה, במדיטציה ובהתפתחות רוחנית. זה שמופיע בכל פורום של יודעי דבר וחצי דבר בנושא הרוחניות, האהרה וכו. אז פגשתי אותו ממש על ההתחלה של מסעי הפנימי. הוא ישב לו בצד בפרצוף של אחד שכבר יודע הכל. הוא גיחך בקול למרות שלא אמרתי דבר. גיחך למראה דמותי. היי אמרתי וניגשתי לעברו. הוא לא ענה רק הביט בי לשניה וחזר להביט במה שהתמקד בו לפני הופעתי- באופק. הבטתי אל אותה נקודה במרחב ולא ראיתי דבר. חושך ואפלה מילאו את החלל שמסביבנו. רק הוא ואני היינו שם.

מי אתה? שאלתי אותו בנימוס. אני הרבה דברים ענה. בו ואספר לך מי אני אמר לי. לקח לו שעתיים בערך לגולל בפני את כל סיפור חייו, ובתוך כך לספר על השקפותיו, דעותיו, וידיעותיו. חלק מהסיפור היה מעניין. חלק לא ממש. למען האמת היה משהו בנוכחותו שנסך בי ביטחון. הרגשתי רגוע מעצם נוכחותו של זה שיודע הכל. לאחר דקה דומייה אמרתי לו שעלי להמשיך את המסע ואם אתקע פה לא אגיע באמת לשום מקום ויש לי עוד דרך לעשות.

הוא ענה שכל המידע שסיפק לי אמור להספיק לי. לא השתכנעתי והמשכתי הלאה.

זה שמכאיב ומאשים

הבא בתור שבו נתקלתי היה הרשע. מייד כשראה אותי התחיל להזהיר אותי. לא אל תיכנס לשם לא כדאי לך הוא אמר לי. זה מסוכן זה ממש לא כדאי. למה? שאלתי. כי אתה לא בנוי לזה. אתה עם כל הדברים הרעים שעשית יכול להפגע. יהיה לך ממש רע שם בפנים כך בנחרצות אמר לי. אילו דברים רעים עשיתי? שאלתי בפליאה. ואז, כמו מפולת שלגים שלא נגמרת, הוא התחיל לשפוך בפניי את כל מעלליי מאז הפעוטון ועד היום.
תוך כדי כך שהוא מגולל בפני את מעשי ״הרעים״ (לדבריו), באופן שנשמע כאילו היתה זו רשימת מלאי של פריטים במחסן, אני מקבל את אצבעו המורה ישר לפרצוף בול מול עיני השלישית ובתנועת ״נו, נו, נו״, בתוספת צעקות וצרחות שמילאו את כל חללי הפנימי הוא נוזף בי. ההרגשה היתה נוראית ואיומה. הרגשתי מוכה עד עמקי נשמתי. הרגשתי רע. הרגשתי רע עם עצמי.

די! צעקתי לו. די עם זה! עזוב אותי! המשכתי לבקש ממנו ספק מתחנן בפניו, אך הוא המשיך בשלו תוך התעלמות מוחלטת ממני. צעקותיו הרגישו כמכות. דברי התוכחה שלו הפכו האשמות ואלה ניתחו בפניי מכל עבר ואני מנסה להלחם בהן ממש כדי להגן על חיי. אני מנסה לנערו ממני אך ללא הועיל. פניו שהיו זעופות עד כה השתנו לכדי צחוק מרושע ונראה היה כי נטרפת דעתו. הרגשתי שאני מתחיל להשתגע ממנו. תנשום עמוק פקדתי על עצמי. תנשום עמוק ולאט ועזוב אותו. אל תילחם בו. רק אל תילחם בו אמרתי לעצמי. נשמתי באופן מודע ומכוון חזק, עמוק ולאט והוא אט אט החל לשחרר אחיזתו בי ולהתרחק ממני עד שנעלם בחשיכה תוך שאני משאירו מאחור וממשיך הלאה במסעי. בעזרת נשימותיי ותשומת לבי אליהן המשכתי הלאה ממנו אל תוך עצמי אשר נחווה על ידי כמנהרה עמוקה ללא תחתית וללא קצה אור בסופה.

והילד הזה הוא אני

בעודי ממשיך לטייל בתוכי אני מתחיל לשמוע כל שירה נישא אל מרחוק. לאט אני נישא קרוב יותר ויותר אל אותו הקול. שירה נעימה משובצת בצחוק ילדים ובשריקות אקראיות ממלאה אט אט את כולי, ובתוך כך דמות מתגבשת ומופיעה לה אל מול עיניי. האם זה ילד, נער, או בחור צעיר? איני יודע. לרגע נראה כילד ורגע הבא כנער ואז כבחור צעיר. ואז שוב כילד וכך חוזר חלילה. נדמה כי הם שלושה באחד. מי אתם? שאלתי. ענו לי בקול אחד: לה, לה, לה, נה, נה, נה…

זו היתה תשובה או שמה סתם המשיכו בשירה?! שאלתי את עצמי. מי אתם? שאלתי שוב. ואז השירה הפכה לשריקה מלודית. אין מענה קונקרטי. רק שירה יפה ומדי פעם שריקה המתלווה לשירה כנגינה. השירה, השריקות והצחוקים שהופיעו מדי פעם, הזכירו לי יחדיו את ימי ילדותי. אז, בזמנים ההם, הכל היה אחרת. אני הייתי אחרת. הייתי ברור לעצמי אף כי לא ידעתי דבר על עצמי. הכל היה ברור לי למרות שכמעט לא ידעתי דבר. אלו היו ימים של תמימות, ימים צלולים ונהדרים, ימים שמחים ותמיד מאושרים. בעודי נזכר בערגה וגעגוע בתקופת ילדותי, ההוא שניצב מולי נאות סוף סוף להציג עצמו בפני: שמי תם הוא אמר. תם עם חולם הוא הוסיף ואמר, תוך שהוא מדגיש זאת בפני. ואז חייך, ציחקק קלות ומייד התפוגג ונעלם.

הרגשתי כאילו היה עדיין כאן אותו תם עם חולם.
איך הוא החזיר אותי לתקופת ילדותי… איזה כייף היה איתו… הוא כבר איננו, אך עדיין טוב ונעים לי גם עכשיו ממש כמו פעם כשהייתי ילד קטן.
נשארתי במצב זה ללא רצון להמשיך. ככל שהתאמצתי יותר להשאר במצב זה, כך זה הלך והתפוגג, הלך ונעלם. ככל שנעלם, כך התאמצתי יותר ויותר להזכר. אך אף על פי שנזכרתי, זה כבר לא היה זה. זכרון הנובע ממחשבה ללא הרגשה ותחושה היוצרות חוויה כאילו ובאמת שוב אתה שם באותה ילדות שנעלמה לה לפני שנים רבות, לא יכול לעשות את ״העבודה״ ולספק את ״הסחורה״. אותה אנרגיה ילדית ואותה תודעה תמימה שצצו להן בתוכי וגרמו לי לחוות כאילו אני בתוכן..

..ברגע זה, כבר לא נשאר מהן דבר.
רק תחושות נעימות ושלוות עדיין עטפו ומילאו אותי.

מי זה ששואל?

כך ביליתי עם עצמי עוד דקות ארוכות ונעימות עד שחלק אחר בתוכי התעורר, תפס פיקוד והחל בודק מה מצבי ומה מצב המסע. המסע ממשיך? איפה אני? לא היו תשובות בקרבי. ניסיתי להבין איפה אני, לקבל מושג מה קורה איתי. אז כדי לקבל אינדיקציה כלשהי לגבי העניין, התחלתי לשחזר מה קרה לי ומה היה לי במסעי עד כה. היו אלה רגעים שלווים אז יכולתי לעשות זאת. כאילו נחתי בזמן המסע.
אז פגשתי את זה שיודע הכל, החכם הגדול שהעניק לי ביטחון רב שהתערער כשהופיע הרשע שגרם לי להרגיש רע עם עצמי, אשמה וכאב בגלל מי שהוא טען שאני. ואחריו הופיע תם (עם חולם) שעורר בתוכי את הילד שבי והזכיר לי את ילדותי ותמימותי שאבדה לי.
המסע ממשיך גם כשנדמה לך שלא. הוא תמיד ממשיך עד שהוא נגמר. והמסע המשיך והמשיך.

בשלב זה לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי בנוגע למסע הפנימי שלי כך שהנחתי לעצמי והפסקתי עם השאלות, הברורים והבדיקות.
ובדיוק באותו הרגע נשמע קול מתוך האפלה שברך אותי: ברוך הנמצא. סוף סוף אתה בלי שאלה אמר. ואז הוסיף; חבל שלא יכולת לעשות זאת מזמן וכל הזמן. די לך עם השאלות. די עם החקירה. יש לך שאלות ולא תמיד תשובות. וגם אם היתה לך תשובה, כל תשובה שתקבל מבוססת על המון גורמים הקשורים בחיים שחיית עד כה. אז אם תשנה גורם או יותר בחייך, התשובה שתקבל גם תהיה שונה. אז מה שווה התשובה?! לא הרבה. אולי אם לא תשאל ולא תחפש תשובות אולי תמצא ותגלה את מה שמצוי מעבר לתשובות.

מעבר לשאלות והתשובות כוונתי מעבר למילים. מעבר לשפה. מעבר למושגים ולהגדרות. מעבר למידע. מעבר לידע. מעבר לכל העבר שאתה נושא עמך בתוך תודעתך.

למרות כל הדיבור היפה הזה שלו, שנגע עמוק בתוכי, עדיין הופיעו שאלות במוחי. מי זה ששואל? שאלתי את עצמי. מי שואל? מי מבקש תשובות? מי ומה בתוכי לא יכול לתפוש את החיים ולחוות אותם מבלי לשאול, לחקור ולברר? וגם ממש עכשיו מי ומה זה ששואל ״מי זה ששואל?״? לא היו לי תשובות לשאלות הללו.

שאלה אחת אחרונה אמרתי לו: מי אתה? אתה שאינך יודע לשאול ענה לי. לא ניסיתי להבין זאת אפילו. תחת זאת רק הבטתי בו. במקום לשוחח איתו בהיתי בו. חשתי את נוכחותו. היתה שתיקה. השתרר שקט. אט, אט הופיעה והתפשטה דממה.
הוא נעלם כלא היה.
כעת, לא היה אף אחד יותר.
נשארתי בלי הידע והביטחון.
ללא הכאב והפחדים.
ללא זכרון, ללא שאלות, ללא מילים.
ומי שנשאר לא היה אני.
נשארה רק חוויה.

חוויה המודעת לעצמה

ברמת ״הסוד״, ארבעת הדמויות הללו מסמלות בעיני ארבעה מצבים תודעתיים הגלומים בתודעה האנושית ואסביר על כך בהמשך.
ימים לאחר המסע הבטתי בעיני רוחי במה שעברתי. זיהיתי דפוס החוזר על עצמו כמעט בכל מסעותיי. ישנם שלבים די ברורים אותם עוברת תודעתי במסע הפסיכאדלי.
בשלב הראשון של המסע יש הסתמכות של האגו על הידע והניסיון האישי, דבר המעניק ביטחון ורוגע שלהם השפעה רבה על מהלך המסע.
השלב השני מופיע כאשר הבלתי צפוי קורה, כאשר אין וודאות לקראת הבאות והרגשת השליטה בנוגע למה שקורה מתערערת. בשלב זה האגו תופש את המצב כאיום ונכנס למגננה. תופעות הלוואי של מצב זה הם לרוב חוסר ביטחון, פחד, חרדה, לעיתים פאניקה ובילבול. רגשות נוספים כגון כעס, רגשות אשם, חרטה, עצב וכיו״ב יכולים אף הם להופיע.

השלב השלישי (אם מגיע ורק בתנאי שנחלצתי בהצלחה מן השלב השני) מפגיש אותי עם רובד תודעתי טרום הבשלת האגו שלי. אל מצב תודעתי זה אני מגיע לאחר שעברתי דרך מנגנוני ההגנה של האגו, דרך ״רעשי הרקע״ ו״הלכלוך״ שנצטברו בתוך נפשי במהלך חיי. מצב תודעתי זה מרגיש חיובי בעיקרו ובכללותו. תחושת חיות חזקה, עליצות ועליזות מעצם קיומי, שמחה, תחושת שלווה ורוגע, חמלה / אהבה , התרגשות יתר, כל אחד מאלה עשוי להופיע. מצב תודעתי זה מביא אותי לרוב להרגיש כילד.

השלב הבא לוקח אותי אל מעבר לאגו. מעבר לדחפים, לרצונות, למחשבות ולתחושת הנבדלות הקיומית. מעבר לקיומי כסובייקט החווה את המציאות כאובייקט. במצב תודעתי זה אין תחושת מרחב וזמן. חוויה מאוד חזקה של אחדות הדברים. אין עוד ״אני״.
כל ניסיון לתאר מעבר לכך לא יצלח. אין מילים היכולות לתאר זאת נאמנה. השתיקה, יאה לכך.


תמונה ראשית: כנגד ארבעה בנים דיברה התורה :: עיבוד פסיכדלי לתמונה מהגדה רוסית 1920 ::: הדוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.