לעבד את החוויה כדי לא לאבד אותה

מהו הצורך ומהי המשמעות של אינטגרציה במצבי קיצון? מה זה בעצם אומר ולמה זה חשוב ומשמעותי ממש כמו חווית הקיצון עצמה (אם לא יותר). בימים אלו שומעים בעיקר על המונח אינטגרציה בהקשרים של מסעות פסיכדליים ומאד חשוב לי להרחיב את המונח אל עיבוד של חוויות קיצון בכללי.

חוויות קיצון יכולות להיות כל חוויה, שבעצם חוויתה נלקחה מאיתנו חווית השליטה שלנו על המציאות. חוויה בה יצאנו מאזור הנוחות שלנו ביג טיים והגענו למקומות/חווינו חוויות שלא ידענו שקיימות. החוויות יכולות להיות טובות אך מטלטלות, או קשות ומטלטלות. הצורך בעיבוד וריפוי חוויות קשות ומטלטלות נתפס ככמעט מובן מאליו, אבל יש לא מעט אנשים שמוצאים את עצמם בחווית פוסט טראומה מסוימת מחוויות קיצון חיוביות, כי לא עברו עיבוד של החוויה.

 

אז למה אינטגרציה בעצם?

אתחיל ואומר שאנחנו חיים בעולם שאין לנו אלא אשליית שליטה בו. כלומר, אנחנו מספרים לעצמנו סיפור כדי לעכל את כל גודלו של האינסוף הזה, בתוכו אנחנו חיים. לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור אחר של המציאות, לפי סט ערכים, אמונות, דעות וכל מה שמרכיב את תפיסת העולם הייחודית שלנו.

כשאנחנו עוברים טלטלה, כמו חווית לידה של תינוק, פרידה ואבל על קשר שנגמר, התמוססות האגו במסע מדיסין, טריפ רע, הצלחה פנומנלית פתאום אחרי שנים של נסיונות או חוויה קשה מאד כגון אונס, מלחמה, פליטות וכיוצב, המיינד שלנו יודע ויכול לעשות שני דברים.

אפשרות אחת היא כדי לשמור על חווית השליטה שלנו במציאות, המיינד יודע לנתק את החוויה ולעשות פרגמנטציה – כלומר, לשבור את החוויה מה'אני' הקונסיסטנטי וליצור נתק פנימי. בנתק הפנימי הזה הופכת הטראומה שנחוותה בזמן עבר לניתוק מהגוף, מהרגשות ומהפחד/התרגשות האדירים שנחוו באותה חווית קיצון. היא ממשיכה להתגלגל בתוכנו כפוסט טראומה, בנסיון למצוא איחוד מחדש של החלקים ודחייה מתמשכת של המיינד את עצמו.

האפשרות השניה שלנו היא לשלב את החוויה הזו בסיפור החיים ולקבל את חווית חוסר השליטה שחווינו במציאות. לספר את הסיפור מחדש, כך שמה שקרה, עם כמה שיצאנו מאזור הנוחות, עדיין קונסיסטנטי עם עצמנו. סט הערכים, האמונות, הדעות וההשלכות שאנחנו קוראים לו 'אנחנו' יכול להשתנות כתוצאה של חווית הקיצון, אבל החוויה עצמה משתלבת בתוך מרקם האישיות של האדם כך שהוא נשאר 'עצמו', אבל שונה.

 

שינוי ואיזון, שזירה מחדש של הסיפר שלנו

תהליך אינטגרציה הוא בעצם קבלת השינוי, ועיבודו, על מנת למצוא איזון והשלמה עם הטראומה שנחוותה, בכך לאפשר לה לא להפוך לפוסט טראומה. זו בדיוק הסיבה לצורך שלנו באינטגרציה. כי אנחנו יכולים להזמין את כל חלקינו לתהליך רקימה ושזירה מחדש של הסיפור שלנו, ביוזמתנו. בהבנה של חוויות קיצון ויציאה מאזורי הנוחות אל הלא נודע, חשובה אינטימיות עם הלא נודע.

כדי להיות בריאים בנפשנו, אנחנו חייבים להזמין לשולחן את כל מה שחי בתוכנו, את כל מה שעברנו, ולאט לאט לשזור יחד את סך כל החוויות שלנו לכדי תפיסת מציאות חדשה שתוכל להכיל את הניגודים והקונפליקטים שחיים בתוכנו.

על ידי תהליך של אינטגרציה (integration), אנחנו יוצרים בתוכנו חוסן ויושרה פנימית (integrity) וחוזרים למה שבאמת חשוב ואינטגרלי בחיים שלנו – האחדות שלנו עם עצמנו, עם החוויה שעברנו, היכולת שלנו להיות עם עצמנו כפי שאנחנו (integral). בעזרת המסוגלות לתת לעצמנו את האהבה הזו, נוכל להשלים עם החוויות שעברנו ולהפוך עבורנו אפילו את הבלתי נתפס לאינטימי, ואת המטלטל והמרסק לאוהב – קודם כל אותנו על כל חלקינו.

ההשלמה הזו, הקבלה הזו, האהבה הזו – היא מהותה של האינטגרציה. ולכן אנחנו זקוקים לה כל כך, כפי שאנחנו זקוקים לאהבה שלנו את עצמנו כדי לשגשג. להיות שלמים ובהרמוניה עם כל חלקינו.

 


גבריאלה דקלו דור היא מטפלת בשיטת ריפוי ביוגרפי בשילוב עם שיטת גרינברג, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה, מורת דרך לנשיות בדרך הטבע. עובדת כמלווה במענה, מלווה תהליכי אינטגרציה, התמרה והחלמה נפשיים, רגשיים ורוחניים. מאמינה שהאדם הוא שלם מעצם היותו, וכל מה שנותר לנו הוא לחוות את עצמנו לעומר, להסכים להיות בנוכחות עם הכאב והקושי, ללמוד לספר את הסיפור שלנו מחדש ולגשר על הפער בין הרוחניות והרציונליות לאחדות גוף-נפש-רוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.