סוד האלוהות – מיכל רזיאל

למשמע פתיחת בק-בוק המכיל נוזל גפנים מתים קסומים,

החלו הכלבים מתעוררים לחיים. נובחים. מגנים

לחגיגה מצטרפים מתנות התנים מייללות מייללים

אל הלבנה העולה בשמי היער

אורה מצליל את דמותי, מציל את נשמתי.

 

קריאות קריאות לאלוהׁת;

אלוהי הצפרדעים. אלוהי הציפורים. אלוהי המלאכים

צינורית נשית נושפת אל

"מלאכי השלום מלאכי עליון" ( בזימרה)

והם מברכימני.

נולדתי למשפחת מלאכים.

תפקידנו לגלות את רזי האלים

לספר את סודות האלות

"שבשמים, ובארץ" (בזימרה)

 

אזור תשע. גוש שתים-עשרה. שורה עשרים ושבע.

מתחת לארץ מרקיבה גופתה של האלה הגדולה,

"ספתא אלה" במלעיל, קוראים לה אצלנו במשפחה.

היא מתה בראשון לראשון אלף תשע מאות תשעים.

"חלוצה ואשת חיל", מילים שנחרטו על האבן

שתחתיה תולעים ניזונות ממה שפעם היה גוף.

אני בשמלה שחורה, משקפי שמש וכובע רחב שוליים

אבי, יוצרי, גם הוא לובש שחוריים

שמש של שתיים בצהריים.

עומדים יחד מעל אבנים שפעם היו הורים.

דמעה גולשת מבעד למשקפיים נוחתת על קרקע חמה

"גם החלוצה הקשוחה היתה בוכה?"

"כן", אומר אבא וחצי מחבק לי את הזרוע הלחה.

 

הברכיים כפופות. עצמות הישיבה על העקבים.

הגוף רוכן קדימה. תנוחת עובר. תנוחת תפילה.

הקודקוד לכיוון האדמה והמחשבות נוזלות אליה, מחלחלות

והיא מכילה. כולה. גדולה-גדולה.

לימיני שירה, לשמאלי יותם והם מקיאים את נשמתם ולא סתם כביטוי.

אני איתם כל-כך כל-כך מתמזגת בניקוי.

רוצים סוד מאלוהים?

אהבה היא אינסופית והיא נוגעת בכל הדברים.

 

אש ניצתת. הצ'אקרה התחתונה בוערת

בהלה. הי!  לא תיכננתי כרגע להיות מינית, אלא עמוקה ועסוקה

בענייני אלוהות, מוות, חיים וגלגולים קודמים

ומה הם חיים אם לא מעיינות חום שופעים בנמוכים?

מה הם חיים אם לא קקי ושתן וזיעה ונוזלים?

והמוות מה הוא?

 

הו הו, הוא הוא – נחשים ירקרקים מכישים בלשונות ארוכות

המוות לובש תולעים מתפתלות באדמה,

מנשנשות את הגופות המרקיבות.

אני עצמי התולעים

אוכלת את השאריות של האני,

מכרסמת בגופתה של סבתא שלי.

ניזונה ושמחה.

אז את חיה?

או מתה?

גוף? או גופה?

אש או אדמ? ה?

אישה או תולעת?

את בכלל את?

 

כל מה שחושבת שידעת –

נכחד. השפה מתפצפצת לתוך חור שחור. אותיות עפות אל תוך ה-void.

יש כלום ואין הכל.

ח-לו-צה? מי חייל את האלה?

 

את יודעת שאת טבע.

בני ובנות האדם – יצורים מבולבלים.

מזהמים את האויר,את המים, את האדמה

מרעילים את עצמנו בחדשות ישנות מאוד.

לרגע הווייז נופל ואין לנו שום כיוון.

הורגים את אלוהי החיות והעצים ואת עצמנו

בעיקר

הנה עוד סוד מהאלה:

"כו-לנו א-חד" (בזימרה)

ואחת.