רשת המעגל – מיכל רזיאל

הקיץ משגר אותות חום אחרונים למחזור הזה

יחד נשים עצמינו הנשים.

הרימונים אדומים פוריים

התינוקות זוללים את האימהות

השמים מתעננים לעתים.

 

אחותי שהיא השמש מחזיקה את האש בוערת

בשיער צהוב ורגליים יחפות חזקות.

מזיעות יחד, צוחקות. שרות

"איך אוכל להמשיך לישון עכשיו

כשאתה בחוץ רוקד?

יצאתי את ביתי לרקוד איתך

ולהיות לקולך הד".

אנחנו העדות. הנשים הערות.

 

דברים חוצצים בין הגוף ובין האדמה: שמלה, מזרן, מחצלת.

אט-אט המעט אני שנותרה פושטת: מחצלת, מזרן, שמלה.

מתערטלת מכל הפרעה בדרך,

התפש-טות. היעשות פשוטה.

שלא כמו זותי שמתרוצצת בסבכי המחשבה.

כחזרזירה ערומה משתכשכשת בעפר

מי היא זו הפוחדת?

נזכרת: כל חרדה מקורה בפחד ה-מוות

כאן. האדמה פותחת לוע עצומה בולעת את רוחו של הפחד.

 

אחות אומרת שפטריות צומחות על תאים מתים.

אחות אחרת אומרת זה טירוף כי אין דבר יותר חי.

חיוך.

זיעה ניגרת מתוך חריצי העור החשוף

הקירבה לאש. יש. להתפלש ביצורה שהינני.

לגוף יש ריח. הוא לא נעים או לא נעים. הוא יש.

הבלוטות פולטות את כל שהוחזק בדיאודורנט שנזרק.

לרגשות יש ריחות. לא נעימות או לא נעימות, הן יש.

 

עשן טבק קריר ננשף אל הלב

מקשט את כפות ידיי הזעירות.

כל השנים השתמשנו זו בזה, זה בזו

מבקשת סליחה. הוא מבקש שלום.

כעת משחררים התנהגויות מזיקות

מתפכחים מהאשליות הלוכדות.

"תודה, תודה" לוחשת לרעלן הדרום-אמריקאי

אילולי היית מפחם כך היטב את ריאותיי, איך היתי לומדת לנשום?

 

בגונביליה עצומה מטפסת על ברוש

אחות מספרת שהשכנים הרגו אותה.

כנראה פחדו מהשתלטות הטבע הקוצנית אימתנית.

עצה מופלאה זוהרת בחושך במותה.

אנחנו זוהרת איתה באפלה.

אנחנו פטריות לפני הגשם וגם אחרי. אין לנו זמן. מהותינו מעגל. מחזור.

מעל האדמה, מתחת ובתוך.

אנחנו רשת תודעה עצומה.